אורי רגב
אורי רגבצילום: חדו"ש

הרב עמיחי אליהו האשים אותי שאני שקרן. הוא לא עשה זאת במהלך השידור אלא מאחורי גבי, בבמה המכובדת שהאתר שלכם מעמיד לרשותו.

לעומתו, אני מהסס לקבוע שהוא משקר ביודעין, אבל ברור לי שדבריו נועדו לזרות חול בעיני הציבור בניסיונו להיאבק נגד הנהגת נישואין אזרחיים בישראל. חבל שהרב לא טרח לקרוא את פסקי הדין שהוא מתיימר לבסס את טיעוניו עליהם, ואם קרא – כנראה לא הבין.

בדיון בערוץ הכנסת עסקנו בסוגיית הנישואין האזרחיים והידועים בציבור, וכצפוי – לא הסכמנו. כיון שבטורו הוא מציג אך ורק את עמדתו, ואת טענותיו העובדתיות והמשפטיות חסרות היסוד, אני שמח להזדמנות להעמיד את האמת על מכונה, ולתרום לדיון החשוב בענין הפגיעה בזכות לנישואין בישראל.

ראשית, באשר לעובדות: 1. ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם בה המדינה שוללת מאזרחיה את הזכות להינשא .

2. יותר מ-600,000 אזרחים בישראל אינם יכולים כלל להינשא בארצם. בחלקם הגדול הם עולים מבריה"מ לשעבר שהם בני משפחה של יהודים אך אמם אינם יהודיה, ולהם נוספים פסולי חתון ככהנים וגרושות, גרים רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוכסים-מודרניים, ממזרים וכו', וכמובן בני זוג מאותו מין. יתר על כן, בסקרים חוזרים מתברר כי למעלה מ-80% מן הציבור החילוני בישראל [למעלה מ-2 מיליון!] משיבים כי אם היתה בידם הברירה – לא היו נישאים ברבנות.

3. רובו הגדול של הציבור היהודי הבוגר בישראל [כ-70%] תומך בכך שמדינת ישראל תכבד את עקרון חירות הנישואין, ותכיר באופן שווה בכל ערוצי הנישואין [אזרחיים ודתיים לא-אורתודוכסים] ולא רק בנישואין ברבנות. [ראו נתוני הסקרים באתר שנזכר לעיל].

אתמקד להלן בהאשמתו של הרב אליהו כי אני משקר וטענתו באשר להעדר "קיפוח זכויות של אנשים שאינם נישאים ברבנות" וכי מעמד ידועים בציבור זהה לזכויות והחובות של זוג נשוי. בעימות הטלוויזיוני טען הרב אליהו כי קיימת פסיקה של בית המשפט העליון לפיה בני זוג החיים בצוותא 3 חודשים ויותר זכאים לכל הזכויות של זוג נשוי, וכי אפילו זוגות נשואים נשענים על ההלכות בענין ידועים בציבור כדי לטעון כי חלה ביניהם חזקת שיתוף ברכוש. כבר בשידור כפרתי בטענתו, ומיד לאחר השידור שלחתי לו מייל ובו חומר נוסף המוכיח ענין זה. לצערי כנראה העדיף שלא לקרוא את דברי או בחר להתעלם מהם, וחלף זאת כתב את טורו בו הוא טועה, מטעה ומכפיש.

הפסיקה עליה דיבר הרב אליהו ניתנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב [לא העליון כדבריו] בשנת 1991, וניתנה בנסיבות מיוחדות בהן הוכחה כוונת בני הזוג לקיים משק בית וחיים משותפים, אך בן הזוג נפטר לאחר כ-3 חודשים בעת חופשה משותפת, והשאלה עסקה אך ורק בזכותה של בת הזוג לרשת אותו. הדבר שונה לחלוטין כאשר בני הזוג בחיים, ואחד מהם כופר בהיות יחסיהם בגדר "ידועים בציבור" וטוען, לדוגמא, שמדובר ביחסי פילגשות או תקופת ניסיון גרידא. במקרים כאלה פסקו בתי המשפט לא אחת, לרבות בית המשפט העליון, כי גם שנים של חיים משותפים אינם מספיקים להוכחת כוונה להיות "ידועים בציבור" במובן המשפטי וכי צריכים להתקיים מספר מבחנים משפטיים בטרם יקבע בית המשפט כי זה היה טיב יחסיהם.

בהבדל מזוגות נשואים, כאשר עצם האקט הפורמלי של הנישואין יוצר את מערכת הזכויות והחובות, הרי במקרה של ידועים בציבור, כאשר התגלע סכסוך ביניהם, הוכחת כוונתם לקיים מערכת יחסים מחייבת, המצמיחה זכויות וחובות שנקבעו בחוק ובפסיקה, היא בעייתית. לעתים תכופות, כיון שאין מדובר בטקס פורמלי או רישום רשמי אלא בהערכה בדיעבד של טיב מערכת היחסים בין בני הזוג, הדבר יחייב התדיינות משפטית ממושכת ויקרה. במסגרתה ידרשו למשל הצדדים, במקרה של מחלוקת, לתאר את יחסי המין ביניהם ואת תכיפותם ועניינים אינטימיים אחרים, ולעובדות אלה עשוי להיות משקל בהחלטתו של בית המשפט. לא בדיוק מה שהייתי מאחל לזוג שהתדיינות זו נכפית עליו רק כיון שהמדינה אינה מאפשרת להם להינשא ללא כפייה דתית.

קביעתו של בית המשפט עשויה להשתנות ממקרה למקרה ותהיה תלויה במידה רבה, בניגוד למצב כאשר מדובר בנישואין, בנסיבותיהם של בני הזוג. יתר על כן, גם במקרה בו מוכחים יחסים של ידועים בציבור, אין זהות בזכויות והחובות. יש הבדלים, למשל, במספר זכויות כלכליות, בנושא מזונות ואף ביחס להתרת הקשר שביניהם. מעבר לדוגמא שהבאתי בשידור [הכרה של מדינות אחרות במעמדם למשל לצורך הוצאת ויזה], הרי בניגוד לדבריו של הרב אליהו בעימות כאילו גם זוגות נשואים נשענים על דיני ה"ידועים בציבור" כדי לטעון לשיתוף נכסים, הרי המצב הוא הפוך.

כפי שפסק בית המשפט במקרה שבו עלתה שאלה זו: "נטל הרובץ על הידוע בציבור, הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מזה הרובץ בנסיבות דומות על בני-זוג נשואים. לגבי בני-זוג כאלה הכלל הוא, כי הקמתה של חזקת שיתוף עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחיים היומיומיים או שנרכשו על ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של אחד מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג".

אך כאמור, מעבר לכל אלה עומדת השאלה העקרונית של חירות הנישואין, המנויה כאחת מזכויות האדם הבסיסיות בהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ואשר רוב הציבור תומך בה. הרב אליהו סבור שכביכול בשם האינטרס לקיים עם אחד – יש לקיים מונופול של הרבנות הראשית על נישואין של כל היהודים. לא שמענו כי בארצות הברית התפלג העם היהודי למספר עמים בשל קיומו של פלורליזם יהודי, והוא אף מתעלם מן העובדה שיש תשובות הלכתיות מוצקות הפותרות את בעיית הממזרות לה הוא רומז. לא בכדי יש גם רבנים אורתודוכסים התומכים בהכרה בכך הן בישראל והן בארצות הברית.

יתר על כן, ההצעה לה אנו שותפים בחדו"ש מודעת ומתחשבת בחשש זה ומבוססת על מסלולים מקבילים, והכרעתם של בני הזוג בעת הנישואין תחייב אותם גם בשלב הפירוד, אם חו"ח לא יצליחו הנישואין: הבוחר במסלול אורתודוכסי ברבנות, יצטרך להסדיר את גירושיו ברבנות, ואילו הבוחר במסלול אזרחי או לא-אורתודוכסי – לא יצטרך לפנות לרבנות כלל.

בין כך ובין כך, הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים בישראל היא נושא חשוב שהגיע זמנו, ואין צורך לערפל ולשבש את הדיון בו על ידי מידע שגוי, חובבני ומטעה בדבר חלופה של ידועים בציבור, שאינה מכבדת את הרב אליהו ואף לא את מדינת ישראל.