קשיש בימי קורונה

אני גאה על המדינה שלי, שמתמודדת טוב יותר ממדינות אחרות עם האויב הקטלני, שאינו מבחין בגבולות, בעמים, באנשים.

יוסי אחימאיר , כ' בניסן תש"פ

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

אני נימנה על אותה קבוצה של אנשים, המכונה - אוכלוסיה בסיכון. אני נמנה על מגזר הקשישים שמקירבו נרשם מספר המתים הגבוה ביותר מהקורונה.

כפנסיונר, שמתגורר באותו בית זה 67 שנה, אני ממשיך ברוב העיסוקים שמילאו את סדר יומי הגדוש גם לפני פרוץ המגפה, עוקב ככל אזרח – באמצעות ערוצי הטלוויזיה והרדיו – אחרי המתרחש במדינה ומעט גם בעולם. 

ישראל איננה אי בודד בים התחלואה. היא חלק מתבל כולה שאותה הנגיף תוקף. אני גאה על המדינה שלי, שמתמודדת טוב יותר ממדינות אחרות עם האויב הקטלני, שאינו מבחין בגבולות, בעמים, באנשים.

להיות קשיש בעיני, אין פירושו להיות בהכרח לנטל על החברה, על המשפחה, על מערכת הבריאות. זה גם מידע, ניסיון, יצירה וזכרונות. וכי מה לא ראיתי בימי חלדי? נולדתי חמש שנים לפני קום המדינה, וזכרונות חיי הראשונים קשורים עם מלחמת הקוממיות שלנו, עם המצור על ירושלים, עם המחסור במזון ורסיסי פגזים על מרפסת ביתנו בשכונת מקור-ברוך. מאז הייתי עד, לעתים גם משתתף, במלחמות ישראל, בימיה היפים והקשים של המדינה, שתחוג בקרוב את יום העצמאות ה-72 שלה.

בעת שנולדתי בירושלים, הכותרת הראשית בעיתון "המשקיף" זעקה: קרבות דמים מתחוללים בגטו וארשה. יצאתי לאוויר העולם בנקודת השפל הקשה ביותר בתולדות עם היהודי. המדינה טרם קמה, השואה היתה בשיא עוצמתה, הייאוש אפף את הכל. היש עתיד לרך היילוד ב"הדסה" הר הצופים? והנה יצאנו משואה לתקומה, התרוממנו מאופל מחנות ההשמדה - אל עצמאותנו לאחר אלפיים-שנות. 

למנוחה ולנחלה עדיין לא הגענו. כל מה שעבר על המדינה הוא "ימי דורי", חלק מהביוגרפיה האישית שלי ושל בני דורי: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון, המבצעים בעזה, האינתיפאדה, מלחמת המפרץ, וגם מלחמות היהודים שפוקדות אתנו מבפנים מפעם לפעם. ימים של צנע, המתנה, אזעקות, מקלטים, ואובדן טובי הבנים, רבים מהם חברים, ידידים, שמות מוכרים. בקרוב, ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, נזכור את כולם, את רבבות חללינו. הם שילמו בחייהם, בזכותם אנחנו ממשיכים...

בתוך המאבקים על עצם התקיימותה וביטחון אזרחיה  - המדינה מתקדמת, מתפתחת, מתבססת, מתחדשת, קולטת גלי עליות. אני מאלה שחזו את כל החתחתים והמעלות. אני מאלה שעוד שיחקו כילדים בכפיסי עץ מהנגריה, בכדור ברחוב, במחבואים בפרדסים מסביב לשכונתנו, והגענו לעידן ההיי-טק, מחשבים, אינטרנט, תקשורת רב ערוצית וזמינה, שלא תמיד אנו מסתדרים עימם. 

כשאני מספר על ילדותי לנכדיי, הם אינם יודעים על מה אני שח. כשאני מספר על העיתון שהייתי חבר מערכת בו (עיתון הנושא את השם "מעריב"), על דפוס העופרת, על מכונות הכתיבה, על טלפרינטרים, על סרטי הצילום, על שפופרות טלפון, על הצינקוגרפיה שבה נוצקו הצילומים באבץ, על דפי הגהה מקושקשים – מביטים בי העיתונאים של היום כלא-מאמינים.

בהרהרי על כל אלה, אני מעכל את עובדת קשישותי, תופס את מימד הזמן שאינו עוצר מלכת ואת כברת הדרך הארוכה שעברתי עד כה, יחד עם רבים וטובים, מאז האלף הקודם, או המאה הקודמת. ואם חשבתי שכבר ראיתי "הכל", שדבר לא יפתיעני עוד, הנה לא יכולתי לצפות שאחווה גם חג פסח מוזר שכזה.

אין המדובר רק בנו הישראלים, אלא בכל בני אנוש, על פני כדור הארץ, ללא הבדל מדינה, לאום, דת, גזע, אויבים וידידים, באשר הם. מגפה כזאת – של פעם במאה שנה - טרם חזינו, והנה גם היא נוספה למסכת החוויות שאני ובני דורי עוברים.

ממרום גילי אני יכול אפוא לומר, כי היינו כבר במצבים של כמעט שיתוק, ייאוש ותחושת "סוף". רובם ככולם היו כתוצאה של מלחמה שנכפתה עלינו, שנאה שטופחה כנגד מדינתנו ותורגמה לניסיונות השמדה. תמיד הרעה עברה וחלפה. ניצחנו, ניצלנו, התגברנו, התחזקנו, הגם ששילמנו מחיר דמים יקר, בלתי נמנע. ולמה אני מספר כל זאת? כדי לומר, כמאמר הקלישאה: עברנו את פרעה, את עבדול נאצר, את אסד, את ערפאת, את סדאם חוסיין - ונעבור גם את הקורונה. 

עוד לא ברור מתי תחלוף המכה הזאת מעל פני האדמה, אבל נתגבר עליה במוקדם או במאוחר – אם רק נסמוך על רופאינו ומדענינו המצויינים, נשמור על קור רוח, נישמע להוראות, נהיה מאוחדים, ומעל לכל סובלנים ומאופקים בטרוניותינו על אלה המנהלים את המערכה. כמו במלחמות הקודמות – "תנו לצה"ל לנצח", תנו עתה למערכת הבריאות לנצח. עוד יבוא זמנן של הביקורת והפקת הלקחים.