העולם כולו מתמודד עם מגפה שלא היתה כמותה למעלה ממאה שנים. מאות אלפי חולים. רבבות מתים. והתמודדות זו לא פוסח גם עלינו. ואנו נושאים כפינו בתפילה בפני אבינו שבשמים "שתחמול עלינו ועל פליטתינו, ולמנוע משחית ומגפה מעלינו ומעל כל עמו ישראל".
וכאן עולה השאלה: הרי המגפה פוגעת בעולם כולו, ובעמים אחרים – בצורה קשה בהרבה מאשר בנו. האם עלינו להתפלל גם להצלתם של הגויים – לרפואתם של החולים ולשמירה על בריאותם של אלה שלא נדבקו ולא חלו?
בין שני הקטבים
אפשר לפתור את השאלה בטיעון תועלתני. טיבה של מגפה ש"אינה מבחינה בין טובים לרעים", וכל התפשטות שלה אצל הגרועים שבאויבינו תפגע גם בנו או באחינו החיים לצדם. אבל לא נכון יהיה "לרפא את שבר בת עמי על נקלה" ולברוח מן השאלה העקרונית: האם עלינו להתפלל גם לשלומם של הגויים, בדרכו של אברהם אבינו, או שמא, עלינו להתמקד באחינו בני עמנו בלבד? ואולי אף נכון לייחל ולהתפלל למותם של רשעי אומות העולם, כפי שאמרנו בליל הסדר:
שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר לא ידעוך... תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'!
בשאלה זו נחלקו כבר גדולי ישראל. לקראת סיומן של כמה וכמה מן המכות, יוצא משה מן העיר, פורש את כפיו לשמים ומעתיר בתפילה וצעקה לקב"ה שיסיר את הנגע והפגע מעל המצרים. יש אומרים שעשה זאת רק כדי להראות את שליטתו המלאה של הקב"ה במכה – הן בהבאתה והן בסילוקה. ויש אומרים כי משה עשה זאת מתוך חמלה על המצרים. לאחר שסבלו די מן המכה, התפלל לקב"ה כדי שלא ימשיכו לסבול סבל מיותר.
גם ביציאת מצרים אומר פרעה למה ולאהרון: "גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דיברתם ולכו, וברכתם גם אותי". הוא נותן בידיהם זבחים ועולות משלו, מבקש מהם להתפלל עליו. הרמב"ן אומר שלא ייתכן שמשה הקריב את אותו "זבח רשעים" ולא יעלה על הדעת שהתפלל להביא ברכה על אותו רשע מרושע. ואילו הנצי"ב מוולוז'ין סובר כי משה אכן ביקש למלא את בקשתו של פרעה ולהתפלל עליו.
אותה מורכבות היתה גם בקריעת ים סוף. המלאכים, אשר בכל יום ויום מקיימים את הפסוק "וקרא זה אל זה" ואומרים קדושה, לא עשו זאת באותו היום, ו"לא קרב זה אל זה...". אולם למרות שהמלאכים לא אמרו שירה, מתוך השתתפות בצערם של מעשה ידי הקב"ה הטובעים בים, בני ישראל אמרו גם אמרו שירה. ולא זו בלבד, אלא שלא נמנעו מלומר דברים חריפים כמו "ימינך ה' תרעץ אויב", או "וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש".
על אותה מורכבות כותב הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 509):
ואילולא היתה מתנהלת בנו ההשקפה העליונה, שבכול, אפילו בעומק הניגוד לנו, נמצא גם כן אור וניצוץ טוב... לא היו נמצאות באוצרנו השגות כאלה אשר באגדות כמו: "ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה, מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?!". – הרי לפנינו רגשי היושר ואהבת האדם שהם זורמים את צדקתם על לב האומה אפילו ביחס אל הרודפים – ובשעת קלקלתם!
לא ניתן לברוח מן המורכבות, מן הדעות המנוגדות ומחיבוטי הנפש המיטלטלת בין הקטבים. האם עלינו ללכת בדרכו של ר' מאיר, שביקש להתפלל למותם של הרשעים, או בדרכה של אשתו ברוריה, שאמרה: "ייתמו חטאים, ולא חוטאים", וביקשה להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה?
אף על פי כן, אהבה!
אולם דומה כי הנחת היסוד החבויה בדיון, כי מדובר בגויים רשעים, שגויה מיסודה. אכן יש גם גויים רשעים הניגפים מפני המגפה, כמו בכירי המשטר באיראן. אולם יש להניח כי רובם המכריע של החולים בעולם אינם רשעים כלל ועיקר, והם מקיימים – מי יותר ומי פחות – את שבע מצוות בני נח. וגם אלה שאינם מקיימים מצוות אלו, הרי "תינוקות שנשבו הם"! ועליהם כותב מרן הרב (מידות הראי"ה, אהבה, ה):
עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם הא-להי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו; וגרעין קודש זה ירומם את הכול.
תפילת הציבור ותפילת היחיד
דומה כי דווקא תקופה זו, בה גורלן של כל אומות העולם שזור זו בזו, בה נדרש ומתקיים שיתוף פעולה בינלאומי בהיקף עצום להתמודדות עם המגפה, דורשת מאתנו להתעלות מעל לשיקולים לאומיים צרים ולהתפלל לשלומו של העולם כולו. כך נהג ר' עקיבא אייגר בזמן המגפה שהיתה באירופה בשנת תקצ"ב, כאשר הורה להתפלל,
ולהזכיר בתוכו גם על המלך יר"ה וזרעו ושריו וכל שוכני ארצו. (מכתבי רעק"א, סי' קמו)
אמנם תפילת הציבור היא על "חולי עמו ישראל" בדווקא, אולם בתפילת היחיד שלנו נוסיף ונבקש גם על חולי אומות העולם, ונאמר:
יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו, שתשלח רפואה שלמה מן השמים לכל החולים בנגיף הקורונה, עם כל חולי עמך ישראל. ותסיר את המגפה הנוראה הזאת מעלינו ומעל כל בני בריתך ומעל כל בני האדם שבראת בצלמך.
את החשבון הפתוח עם רשעי הגויים נשאיר הפעם לקב"ה...