בתרבות האלילית, הדרך לזכור דמויות היתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, ו"זיכרון" הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון "להקפיא" את הרגע שאליו אנו מתגעגעים, ולהתרפק עליו. זו הסיבה שהפרעונים למשל הקימו לעצמם פירדמידות.
ביהדות, המדברת על חיי נצח, ישנה תפיסה אחרת של זיכרון. זיכרון מלשון זכ"ר – הצד האקטיבי במציאות. הרצון לפעול ולחַיות את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר: ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים. ביהדות פחות עוסקים בפסלים ובאנדרטאות ויותר עוסקים ב"נשמה".
כאשר אנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנו זוכרים אותה באמת. כאשר אנו לומדים את תורתו של משה רבנו לדוגמה – הוא חי כביכול מחדש; כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם – מתרחשת "תחיית מתים" קטנה, כדברי חכמים: "מה זרעו (של הנפטר) בחיים אף הוא בחיים";
כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל – נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע; כאשר אנו מתחברים לאידיאל שבעבורו נפל הלוחם, אנו מתחברים להנצחה האמתית, אנו מתחברים לנצח.
השנה, שנת הקורונה, יותר מכל שנה אחרת, קל יותר להפנים את הנקודה הזו. השנה לא נוכל לעלות לקברים של חללינו. הזיכרון לא יהיה במגע פיסי עם המצבה אלא בשמירת בריאותם של החיים. הנצח לא תלוי בקבר; הוא נמצא בלב שלנו.
הרע יעבור.
הטוב יתגבר.
בעזרת ה'