כעת, כשהחזרה לשגרה היא כמעט רשמית, אני מקבל בפיד שלי פוסטים רבים שמספרים שבעצם כמה טוב היה בתקופת הסגר, וכמה הם מתגעגעים ל'שקט', 'לזמן האיכות עם הילדים' ו'לפעם הראשונה ששמתי לב לנוף המקסים שבחלון'.
אני כמובן לא יכול להתווכח עם תחושות של אף אחד; אבל מבחינתי לפחות, תקופת הקורונה הייתה סיוט מתמשך.
נכון שהיה שקט, ופתאום היה יותר זמן עם הילדים, אבל כל זה היה במסגרת לא טבעית. אדם נורמלי אמור לעבוד וליצור במהלך היום, ובערב לשבת עם משפחתו ולהינות מהפרחים בגינה; לא בעשר בבוקר.
יתכן שהיו משפחות שהילדים קמו בחיוך; פתחו את היום בסידור החדר; חיבקו באהבה אחד את השני; ישבו מול הזום לעשות שיעורים ואז המשיכו בנגינה על פסנתר ולימוד משניות...
הכרתי משפחות שלא הייתה כזו אידיליה, בלשון המעטה.
אני כותב את הדברים הללו לא כדי להרוס חגיגות אלא כדי להבהיר שאין צורך לעשות אידיאליזציה כדי להרגיש טוב עם עצמנו.
הגישה האמונית היא להביט למציאות ישר בעינים ולומר: היה קשה; היו מתחים; היו כעסים; גם גיליתי על עצמי דברים לא נעימים בימי הלחץ הללו - ויחד עם זה אני יודע שהקדוש ברוך הוא היה איתי גם אז.
הקדוש ברוך הוא היה איתי בכך שהצלחתי, כנגד כל הסיכויים, לשרוד איכשהוא את הימים הללו; גם אם לא במיטבי. הוא איתי עכשיו בכך שאני מצליח קצת להשתקם. והוא יהיה איתי גם בעתיד בכך שנצא מחוזקים גם מן המשבר בזה.
לא נאיביות. המון אמונה, ריאליות ואופטימיות.
הרע עבר.
הטוב מתגבר.
בעזרת ה'