מעל דפי אתר זה פורסם ביום 20.5.2020 טור פרי עטו של ידידי דוד קוזולובסקי אשר תוקף את חברי תא חד"ש באוניברסיטה העברית על כך שפרסמו סרטון הקורא לעצור את מה שהם רואים כמיליטריזציה של האוניברסיטה.
חד"ש, כך נטען באופן מלא פאתוס, "יורקים לבאר ממנה הם שותים", "פוגעים בכוחותינו" ומסיתים נגד חיילי צה"ל, הסרטון לפיכך חורג מחופש הביטוי ועל האוניברסיטה להתחיל בהליכים משפטיים כנגד הסטודנטים ולהרחיקם.
מעבר לטעויות המשפטיות הבוטות (שהרי זכותו של מוסד להתחיל בהליכי לשון הרע מוגבלת מאוד) ולדיון הספציפי שעורר שערורייה זוטא באוניברסיטה, עולות כאן שאלות משמעותיות ביחס לגבולות חופש הביטוי הלגיטימי בפוליטיקה סטודנטיאלית ובכלל.
נכון, אני (וכנראה גם אנשי חד"ש) יכול להבין כיצד אדם ממוצע שיראה את הסרטון, אשר מפרט את השתלשלות הסכסוך הישראלי פלסטיני מנקודת מבט פלסטינית ויוצא נגד חיילים חמושים ולובשי מדים בתחומי האוניברסיטה, יפגע או ירגיש לא בנוח עמו, אבל האמת היא שנקודת מבט ליברלית, גם ימנית ליברלית, לא יכולה לראות בסרטון שפורסם כהסתה ולא יכולה לראות בשיח על הנכבה כדבר לא לגיטימי. חופש ביטוי רחב ודיון מפוכח בהיסטוריה של המדינה שלנו חיוניים אם אנחנו רוצים להתקיים כמדינה דמוקרטית.
נדון קודם בנושא ההסתה. הסתה, במדינה חופשית, משמעה לקרוא לביצוע אלימות או להפר את החוק. ברם, לא נשמעה כל קריאה כזו בסרטון, תא חד"ש קרא להתנגדות פוליטית כללית כנגד מה שנתפס על ידו כאלימות בלתי מוצדקת כנגד העם הפלסטיני. יצוין שמהקמת מדינת ישראל מעולם לא התגלה מקרה בו חברי או פעילי מפלגת חד"ש היו מעורבים בפעילות טרור, וחברי המפלגה ממנה הוקמה חד"ש חתמו על מגילת העצמאות. זה לא השתנה. בעבר, ערך זה היה בסיסי ומקובל על כלל הפוליטיקה הישראלית, במסגרת הזו התאפשר לכהנא מימין ולרשימה המתקדמת לשלום משמאל (לא שיש ביניהם הקבלה) לרוץ ולהיבחר בבחירות לכנסת.
לצערי, בשנים האחרונות ישנו תהליך במסגרתו האוזן הישראלית נהיית רגישה יותר ויותר לביקורת, חיצונית ופנימית. כך, שוברים שתיקה שבעבר הוזמנו להקים תערוכות בכנסת ישראל, הופכים לארגון מוקצה רק כי הם חושפים אמיתות לא נעימות. פעילי מפלגת הליכוד, שבעבר ישבה עם המפלגות הערביות באופוזיציה ונאבקה למען חופש ביטוי נגד הגמוניית מפא"י מבקשים לצמצם את גבולות השיח הלגיטימי. כעת, אפילו אזרחי המדינה וסטודנטים שמעלים סרטון לפייסבוק זוכים לגינויים, איומים, וקריאות לסנקציות חוקיות או אפילו אלימות מעל דפי הטוקבקיסטים.
בסופו של דבר, סרטון שלא עודד אלימות עוד לא הרג אף אחד, וחברה דמוקרטית חזקה אמורה לדעת להתמודד איתו. לכן אני מבקש מחברי מימין ומשמאל – כל פעם שמשהו מפריע לכם או פוגע ברגשותיכם, קחו נשימה עמוקה ואל תיכנסו למעגל ההתלהמות, ההשתקה והגינויים האוטומטיים.
בעניין הנכבה. הנכבה היא הנראטיב הפלסטיני של השתלשלות העניינים סביב מלחמת העצמאות. לטוב ולרע, לפלסטינים, הן אלו שנותרו בתוך ישראל והן אלו שגורשו או ברחו ממנה, נגרם אסון באותה שנה. מליוני פלסטינים עדיין חיים במחנות פליטים ברחבי העולם, אלפי פלסטינים עדיין לא נהנים ממגורי קבע בתוך מדינת ישראל, והעם הפלסטיני כולו הפסיד את האפשרות להגדרה לאומית עצמאית. גם רבים מאזרחי מדינת ישראל הערבים מופרדים עד היום ממשפחותיהם שחיות במדינות אחרות ושאינן יכולות להגיע לכאן באמצעות איחוד משפחות. זה יכול להיות האח של הרופא בבית חולים, הדודה של הקופאית בסופר או הסבא של הלוחם בצבא. מנקודת מבט אנושית, מגיע להם שיכירו בכאבם, שיאפשרו להם לציין אותו בלי השתקה וכעס.
כמובן שאפשר לדון בשאלות האשמה, ההזדמנויות שהוחמצו, ואיך נכון לתקוף ולפרק את הבעיה הזו היום. אבל כדי להכחיש את הטרגדיה ההומניטרית הזו שהובילה לקריעת משפחות ואובדן בית צריך להיות או עיוור או חסר אנושיות, בטוחני שרוב קוראי ערוץ 7 אינם נמנים על קבוצות אלו.
אני מסתכל על הסרטון הזה כהזדמנות, מסוג ההזדמנויות שהאוניברסיטה העברית מזמנת למפגש בין לאומים וקבוצות שונות בחברה הישראלית, ככה זה – תפילות יהודיות לצד מוסלמיות, עירוב של שפות ותרבויות, פמיניזם רדיקלי בועט לצד שמרנות, היפסטרים תל אביבים לצד דוסים ממאה שערים, כולם באים בשערי האוניברסיטה ביחד, מתוך סקרנות ואהבה לידע. חשיפה לדעות שונות בהקשר הזה, מעצבנות ומכאיבות ככל שיהיו, אינה כתם על האוניברסיטה אלא עיטור גבורה והזדמנות לרוב המתון של הסטודנטים שמעוניינים לשמוע, להבין ולהקשיב.
בסופו של דבר, אנחנו חברה מפולגת למגזרים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים. זה לא צריך למנוע מאיתנו להתאחד סביב ערכים בסיסיים משותפים – כבוד הדדי, חופש ביטוי, הבנת האחר. אלו דברים שלא תלויים בצד השני, רק בנו, ואפשר להתחיל ליישם אותם כבר עכשיו. אז בפעם הבאה שאנחנו נחשפים למצעד גינויים, קריאות להליכים פליליים וועדות משמעת, בואו נשאל את עצמנו אם זו באמת המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה ואם אולי אפשר אחרת. בואו ננסה להבין את האחר לפני שנתחיל לצעוק עליו. יכול להיות שאיחוי החברה הישראלית עוד יתחיל מהאוניברסיטה העברית.
הכותב הוא בוגר תואר ראשון ושני במשפטים מהאוניברסיטה העברית, פעיל חברתי וחבר ועידת 'מרצ'.