העלייה בהידבקות חולי הקורונה והחשש מגל שני מעוררת מחדש את נושא דחיית הסיפוקים.

היכולת להישאר בדריכות מסוימת גם לאחר שצלחנו את עיקר המשבר, לעיתים קשה יותר מרגעי השיא של המשבר. כדוגמת כל עבודה מידותית – הן בדיאטה והן בהתגברות על כעסים – העבודה אינה מסתיימת לעולם; כל העת יש להישאר על המשמר.

עמדה נפשית מסוג זה מאפשרת התמודדות נכונה עם רגרסיות במצב (שמן הסתם צפויות לנו בחודשים הקרובים): לא טלטלה חדה שמאפיינת אנשים שעוברים במהירות מאופוריה לייאוש – אלא גלישה מפוכחת בין גלי החיים שמזמנים בטבעם עליות ומורדות.

ברגעים הללו נזכרתי בדברים המופלאים של התלמוד הבבלי במסכת יבמות (קכא, א): "אמר רבן גמליאל: פעם אחת ראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה והוא רבי עקיבא, וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: קרש של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו בראשי".

ככה אנחנו עובדים: כל גל וגל שבא לקראתנו, אוחזים חזק ב"קרש" - בעץ החיים של התורה - בתבונת הנצח; ואז, בקור רוח - "מנענעים בראשנו" - וצולחים אותו