צום י"ז בתמוז מתקרב ואתו שלושת השבועות שלפני תשעה באב, ורבים, בעיקר בציונות הדתית, שואלים אם לנוכח בנייתה והתעצמותה של ירושלים ולנוכח שיבת ציון והקמת מדינת ישראל, לא הגיעה העת לקיים את הפסוק בזכריה: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
הרב חגי לונדין מציין בראיון לערוץ 7 כי אכן בכל שנה הקולות הקוראים לשקול מחדש את סוגיית הצומות נשמעים, אך השנה יהיה קל יותר להסביר מדוע אנחנו לא שם, כהגדרתו.
"כשאנחנו מתפללים לבניין ירושלים והמקדש אנחנו לא מתכוונים לבניין החומות חיצוניות. הבעיה היא לא רק שאין לנו חומות ובית כנסת גדול בירושלים, אלא י"ז בתמוז ותשעה באב מבטאים את החיסרון שקיים בעולם. חומות ירושלים הן ביטוי לחומות הקדושה. תשעה באב הוא ביטוי לבית שבו עבודת ה' הייתה אחרת לחלוטין מהמדרגה שבה אנחנו נמצאים היום, וממילא גם אם אכן ירושלים הולכת ונבנית ויש תשתיות נפלאות ורכבות צריך להבין שלמרות כל הדברים הנפלאים שצומחים מול עינינו גם בהיבט הגשמי וגם בהיבט הרוחני, אנחנו עדיין לא נמצאים בשלמות וזו המשמעות העמוקה של המילה ירושלים – ראו שלם".
ממשיך הרב לונדין ומדגיש כי "יש מדרגה עליונה שאנחנו עדיין שואפים אליה. דווקא השנה צריך לראות כמה אתגרים עומדים לפנינו. אנחנו ניצבים מול משברים קיומיים ועולמיים כמו מגיפת הקורונה, ברמה הביטחונית יש הרבה מצוקות שאנחנו עדיין מתמודדים ונתמודד איתם, ובוודאי ברמה הרוחנית תרבותית. כשאנחנו צמים אנחנו מבטאים את זה שהמציאות עוד לא שלמה ובזכות זה שאנחנו צמים ומתכנסים פנימה, עוצרים את שטף החומרנות ואדם מתפלל על המציאות כפי שהיא צריכה להיות ולא רק כפי שהיא היום, זה מה שהולך ובונה את חומות ירושלים".
הרב לונדין אינו מקבל את הטענה לפיה פריחתה של התורה כיום בירושלים ובישראל בכלל היא לאין ערוך מזו שהייתה בתקופת בית המקדש שבה רבתה הבורות ורבו המחלוקות, ואולי על כך יש להודות באותם ימי ששון ושמחה.
לדבריו "גם בצד הגלוי אנחנו לא נמצאים שם, אבל גם אם כל עם ישראל היה שומר תורה ומצוות, אנחנו מתפללים לא שכולם יהיו דתיים, אלא לעידן של בית המקדש שהוא עידן אחר בעולם, עידן שבו עבודת ה' היא לא חיצונית דתית, כלומר לא עבודת ה' שבה אדם כופה את עצמו מול הרצונות החומריים שלו בגלל איזה רצון בשכר או חשש מעונש. זמן בית המקדש הוא ביטוי לזמן שבו יש אחדות בין העולם החיצוני לפנימי, 'לא ילמדו איש את רעהו לדעת את ה', כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם'. כלומר שהמציאות שעליה אנחנו מתפללים היא מציאות שבה נחוש הזדהות טבעית עם המוסר, האמת, דברי הנבואה והתורה הקדושה והמצוות. זה עולם אחר שאנחנו אפילו לא מודעים אליו, אלא רק יודעים שצריכה להופיע מדרגה כזו. יש לנו עוד הרבה לאן לשאוף".
"בית המקדש הוא לא רק בית. המדרש אומר שכאשר נכנס מחריב המקדש לקודש הקודשים יצאה בת קול ואמרה קמח טחון טחנת, בית שרוף שרפת, כלומר שהקירות הם לא העניין. בית המקדש היה שרוף והרוס בליבותיהם של עם ישראל והקירות היו רק המעטפת החיצונית. כדי להפסיק לצום לא צריך רק שהבניין ייבנה ותיבנה ירושלים בחומות החיצוניות שלה, אלא שתיבנה ירושלים על כל המשמעות שלה".
על עצם מקורה של השאלה הראשונית בדבר נחיצות הצום לתקופתנו, שאלנו את הרב לונדין אם יתכן ושאלה זו נובעת מהתלהבות יתר מהציונות עד כדי שכיחת ערכים אחרים. הרב לונדין אינו שולל את ההערכה הזו ואומר: "יתכן שכאשר אנשים רואים את המציאות הלאומית שהולכת וחוזרת ועם ישראל חוזר לעצמו אנשים מתלהבים. זה כמובן עדיף מהתלהבות ומחשבה שאנחנו עדיין בגלות. אנחנו באמת לא בגלות.
המציאות התקדמה והציבור שחי את חייו על פי כך מתלהב כל כך וחלקים ממנו רוצים להמשיך הלאה, וטוב שיש קולות כאלה שדוחפים קדימה ומעודדים ללכת הלאה ולא להסתפק בקיים. הכול נכון, יחד עם זה שכאשר מסתכלים ברמה הציבורית על המציאות בעם ישראל ובעולם כולו יש לנו עוד לשאוף לשלמות".