להחזיר את הקב"ה לתוך המציאות

אחת הבעיות המרכזיות של היהדות היא שהיא נתפשת בעיני רבים כמנותקת מן החיים.

הרב אברהם בלס , י"ח בתמוז תש"פ

הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלס
צילום: עצמי

אתה מקשיב לכל מיני גורמים שמנסים להכניס אל עולמנו כל מיני דברים חדשים שלא שערום אבותינו ואין טעם אפילו למנות את הדברים ואתה עומד נדהם.

אין ספק שלדרוך במקום זה הדבר החמור ביותר וכל גוף שפועל בעולמנו חייב לעבור ביקורת וייעול, כדי לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר, אולם לא ברור מדוע מנסים לפגוע במבנים שאולי מטיבים עם כמה אנשים בודדים, אולם בסך הכול מביאים רק נזק לפרטים רבים אחרים ולמבנה באופן כללי. השאלה במקרים כאלו האם טובת העניין עומדת בראש המציעים או אולי דברים אחרים.

אם ניקח למשל את נושא מעמד האישה ביהדות. היום התרבות שלנו היא תרבות ההישגיות. כל התקדמות בנושא של קריירה הוא נושא שגם החברה הדתית מנסה לקדם, לא משנה כמה מאמץ זה פוגע בסופו של דבר במבנה המשפחה. דווקא היום יותר מכל אנו מבינים כמה דמות אימהית שדוחפת קדימה את הכוחות שבמשפחה חיונית להקמת משפחה יציבה.

כמובן שאם אין ברירה אין מנוס מיציאת האישה לעבודה, וכן ישנן נשים שמוכשרות מאוד בתפקידים רבים, אולם צריכים לדעת שברוב מוחלט של המקרים, בהם אישה יוצאת לעבודה מדובר במשפחה שאינה מגלה ולו חלק מזערי מהפוטנציאל שלה.

חושבני שאם רוצים להכניס שינויים בעולם היהדות ישנו אפיק חשוב שבו אף אחד לא נוגע, אולם הוא חיוני מאין כמותו.

אחת הבעיות המרכזיות של היהדות היא שהיא נתפשת בעיני רבים כמנותקת מן החיים. ידוע שרבים מן גדולי התורה החרדיים אמרו שאין לחדש שום תפילות או פיוטים, לכן חס ושלום לחבר קינות העוסקות בשואה האיומה של יהודי אירופה, אפילו שדבר זה נוגע להמון יהודים באופן מעשי.

כמובן שהתפילות שנתקנו על ידי הרבנות הראשית לכבוד יום העצמאות ויום ירושלים נמצאים מחוץ לנוסח המקובל. ויש מקומות שלא רק שלא מכניסים את התפילה לשלום המדינה, אלא גם מתעלמים מהתפילה לשלום חיילי צה"ל.

בעולם התורני לאומי המצב טוב הרבה יותר, אולם גם כאן יש הרבה מה לשפר לא כולם משלבים בט' באב קינות על השואה האיומה, וגם רבים מאלו שמשלבים קינות על השואה לא מעזים לשלב קינות על גוש קטיף.

זכורני בסיום מלחמת המפרץ העלה הגר"ח דוד הלוי זצ"ל רבה הראשי של תל אביב את הרעיון לחגוג יום הודאה, אולם רעיון זה לא התקבל למעשה. הרב הלוי העלה יחד עם רבנים מרכזיים את שאלת נוסח נחם שאינה מתאימה בחלקה למציאות בה ירושלים הולכת ונבנית, והציעו נוסחים חילופיים, אולם דומה שהצעות אלו לא התקבלו גם אצל רוב הציבור הדתי לאומי.

מגפת הקורונה

כמו שמלמד אותנו הרמב"ם כאשר פוקדות אותנו צרות יש לעשות חשבון נפש ויש להאמין שמה שקורה הוא לא במקרה. כמובן שיש לעשות את כל המאמצים הנדרשים כדי לא להיפגע בפועל אך השאלה האם זה מספיק.

יש לנו מסכת שלמה שנקראת תענית שקוראת לנו בשעת צרה לחדש את הקשר המיוחד שלנו עם הקב"ה, מתוך אמונה שהקב"ה אכן שומע את תפילת ילדיו. ברור הדבר שגם מגפה נכללת בכלל הצרות. זה המקום שאנו נדרשים לחידוש שהוא בעצם חזרה למצב הבסיסי– חידוש הקובע שאנו מכניסים את הקב"ה לתוך המציאות. לא יתכן שבשעת צרה הרבנות הראשית תקרא למי שיכול ומתנדב לצום חצי יום ותו לא.

יש לחזור לדין המשנה בו הציבור צם 13 תעניות, כאשר התעניות החמורות (10) כוללות כמובן את חמשת העינויים ואיסור מלאכה. ובשבע תעניות אחרונות יוצאים לרחובה של עיר ועורכים טקס שלם כמו שכתוב במשנה במסכת תענית.

האמת היא שחידוש אחד בכל זאת נכנס והוא המיזם שארגן הרב שמואל אליהו שליט"א – תפילה עבור חולי העולם. החידוש הגדול ביותר הוא להחזיר עטרה לישנה.

ואם בשינוי עסקינן הרי שיש מקום לתקן להכניס את המילה קורונה (עד גמר המגפה) לסידור התפילה. לענ"ד לא יתכן ששליח הציבור לא יגיד את המילה קורונה בקול רם בתוך תפילת החזרה של 18 עשרה.

נכון אמנם שהתקינו תפילות נפרדות המבקשות מהקב"ה שיסיר מעלינו את המגפה הזאת, אולם אינו דומה אמירה בתוך התפילה לאמירה מחוץ לתפילה. אמירה בתוך התפילה היא הבנה שהקב"ה פועל בתוך המציאות.