מחשבות ביום ז'בוטינסקי

בשבוע שבו אנו מציינים את זכרו של ז'בוטינסקי אנו כמהים להנהגה, שבעת מצוקה שכזו תפיח בעם בעת רוח של תקווה

יוסי אחימאיר , כ"ט בתמוז תש"פ

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

אלה הם ימי בין המיצרים, ולא רק כזכר לאירועים קשים בתולדות עמנו שהתרחשו לפני אלפי שנים – חורבן בית ראשון ושני.

אלה הם ימים שבהם ספינת ישראל מיטלטלת בסערת הקורונה, כאילו עומדת היא להישבר ואולי חס וחלילה לטבוע. רבים מנוסעיה מלאי חרדה. מתחילים לצוץ סממנים של אנארכיה, פריקת עול, נטילת החוק לידיים, איומי "תבערה", זעקות "חורבן", וגם חשש ממלחמת אחים.

כל קבוצה, קטנה כגדולה, יוצאת להפגין. הגזירות של סוף השבוע, שהן נגזרת של הגל השני של המגפה הגואה, הגבירו ברבים את תחושת היאוש. מאות אלפים מודאגים ממצבם הכלכלי, מקריסת עסקיהם, מאבטלתם המתמשכת, מהחשש מפני הבאות, מבולבלים מהנחיות חפוזות שמגיעות מגבוה, מפרשנויות רפואיות סותרות. זעקה אמיתית של רעבים עולה היום מבתים רבים בישראל, ועימה גובר מיפלס הדיכדוך עקב התחלואה, הסגר, הבידוד, שיתוק "החיים היפים".

מתי תגיע ספינת ישראל לחוף מבטחים? עם שאלה זו, המקננת בלב כל אחד ואחת, נושאות אותנו המחשבות לא אלפיים שנה אחורה, כי אם למאה העשרים, אל שנת 1940. מלחמת העולם השנייה בעיצומה, מיליונים נהרגים, תוהו-ובוהו, אירופה בוערת.

העם היהודי נקלע אל הגדול שבאסונותיו. הרחק משם, באמריקה, מתרוצץ זאב בודד, אחד מגדולי המנהיגים הציונים שקמו לעמנו במאה העשרים, בניסיון נואש להחיות את רעיון הצבא היהודי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הגרמנים. זעקותיו הנואשות של זאב ז'בוטינסקי שנים קודם לכן להמוני אחיו בשטעטלים שבמזרח אירופה, להציל נפשותיהם, לעלות לארץ ישראל - נתקלה לרוב באוזניים אטומות. מסרבים להאמין לקריאת ההשכמה. לבו נשבר. עיניו נעצמות לעד.

העם היהודי נקלע אל בין המיצרים כמה פעמים בתולדותיו. השיא היה ללא ספק בשנות מלחמת העולם השנייה, עם השואה הבלתי נתפסת שהתרגשה עליו. אבל עוד קודם שהגיעה לשיאה, נדם לבו של המתריע בשער, אי שם במחנה בית"ר בצפון מדינת ניו-יורק... זה היה לפני 80 שנה בדיוק. מרחוק ראה ז'בוטינסקי את תחילת החורבן שמפניו הזהיר מדם לבו, ולא זכה לראות את התהפוכה שעברנו מאז, התגשמות עיקרי חזונו: משואה לתקומה, מגלות למדינה, מתלות בחסדי גויים לחיי עצמאות וקוממיות. אין ספק שלתורת ז'בוטינסקי היתה השפעה חשובה בחילוץ שרידי האומה מבין המיצרים ובמאבק היישוב להשגת ריבונות בארץ-ישראל.

כיום טביעת אצבעותיו של ז'בוטינסקי מורגשת כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. בהשראתו קם קיר הברזל הצבאי-ביטחוני המגן עלינו בפני כל אויב וצר, אבל לא כל חבלי המולדת עודם בריבונותו. בהשראתו התרקמה כאן כלכלה חופשית ומתועשת, חברה דמוקרטית, עם מדע ומחקר מובילים בעולם, אבל עדיין אין זו אותה מדינת רווחה עליה חלם.

ועיקר העיקרים – הגענו לשבעה מיליונים יהודים (ועוד שני מיליונים בני מיעוטים שנהנים משוויון גמור, משגשוג שאין כמותו באף לא אחת משכנותינו), אבל עדיין לא התרכז בארצנו רוב העם היהודי. גם חלקים אחרים ממשנתו הנאורה – כמו ערך האחדות, או ההדר בחיי היומיום – אינם מיושמים אצלנו כהלכתם. קשה להתעלם מהפערים המתרחבים בין העשירונים, מהעוני המתפשט, מהסולידריות המתמעטת, משלוש הכ"פים שהחליפו את חמש המ"מים... גם מעגל השלום עם שכנינו רחוק מהשלמתו ומשלימותו.

הסתגלנו לחיות יפה, ברמת חיים מעוררת קנאה. למרביתנו המדינה היא דבר מובן מאליו, לא נס שהתרחש בזכות מנהיגים דגולים שקמו לעם בזמן הנכון, ובראשם דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי, ובזכות דם, יזע, דמעות והקרבה של רבים וטובים, חלוצים, לוחמים, אמיצים. והנה ניחתה עלינו ועל תבל כולה מגפת הקורונה, ששיבשה כליל את מהלך החיים - מי יודע לכמה זמן - ושוב אנו מוצאים עצמו בימים של בין מיצרים.

אבל כלום אפשר להשוות בין מצב עם ישראל כיום, בצל הקורונה, למצבו בעת חורבן בית שני, בתקופת השואה הנוראה, בימי מלחמת יום הכיפורים? וכי אפשר להשוות בין אזהרת החורבן האמיתית של ז'בוטינסקי להיסטריית ה"חורבן" של יורם לס ודומיו? זיכרונם ההיסטורי של המקטרגים כנראה קצר. הגיע הזמן להתעשת.

כאשר אנו מעלים השבוע את זכרו האלמותי של ז'בוטינסקי – הקורונה שיבשה גם את הטקסים והאירועים שתוכננו לציון 140 שנה להולדתו, 80 שנה למותו – אנו כמהים להנהגה, שבעת מצוקה שכזו תפיח בעם רוח של תקווה, תעניק לו תחושה שההגה נתון בידיים בטוחות. רוחו והשראתו של זאב ז'בוטינסקי דרושות לנו היום יותר מתמיד, בימי בין המיצרים האלה של קורונה, כדי להתגבר על המוראל השפוף, אבל גם כדי ליישם במלואה את מורשתו הברוכה בחיי היומיום, למען ביטחונו של הבית השלישי ועתידו.