תגובה למאמרו של אבנר פורת - ״בתיה המופתעת״
המחסור בתכנית כלכלית לטווח ארוך, במענקים מאוזנים, ובתקציבי צמיחה, שכבר הביאו חלקים מאזרחי ישראל לפת לחם, היא עניין לכולנו ובוודאי למקבלי ההחלטות והיושבים על תקציב המדינה. אין ספק כי מדיניות הממשלה בעת הזו הפכה עבור רבים להיות שאלה של להיות או לחדול.
אך לאבנר פורת שהתייחס כאן בשבוע שעבר למאמרי "יותר תורה ועבודה, פחות כלכלה חופשית" יש עמדה ברורה בכל הסוגיות הללו, ותמציתה: אין יתרון למסכן ולדל. ואם המצב רע, אין לו אלא להלין על עצמו בלבד – בטח לא על המדינה. המשבר הכלכלי בשל הקורנה היא בעיה שלך ואם יצאת לרחובות למחות, זה בכלל מסיבות אחרות.
ספק בעיני האם פורת רואה בכלל את המצוקה, וספק אם הוא מסוגל, גם אם לא יסית ממנה את מבטו. כי אצל פורת קיים פילטר אחד דרכו הוא מפרש את העולם, בבחינת "הלנו אתה או לצרינו".
מצוקה אנושית, מכל סוג שהוא של חלקים אחרים בחברה הישראלית אינה חודרת אותו. וכך מי שמשבח את העמלים והנהנים מיגיע כפיהם אפילו לא שם לב כי הם אלו הנפגעים העיקריים מהמשבר העמוק.
מי ששטפו את רחובות תל אביב במחאה זועמת היו אלו העצמאים, היזמים, אנשי המעמד הבינוני. לא נזקקי הסעד, אלא בעלי העסקים והמקצועות החופשיים שאך אתמול התפרנסו בכבוד ועתה נאלצו לסגור, לצמצם, או להוציא עובדים לחל"ת.
אולי בשל היותו שבוי בתפיסות קונספירטיביות של הבניות חברתיות (בדיוק אלו שנגדן הוא נלחם), הוא אינו מצליח לזהות זעקה אותנטית. עד כדי כך הוא מבלבל בין מציאות אובייקטיבית וסובייקטיבית, או ליתר דיוק - בין מציאות לדמיון, שזעקה כלכלית ודרישה למדיניות ארוכת טווח, מבלי שחיקתו של האזרח העמל, היא בעיניו אך תירוץ לערעור המוסדות השלטוניים ולפרוק הלאומיות.
בכך פורת עצמו מאמץ תפיסות פוסט מודרניות, בהן העובדות עצמן איבדו כל ערך, כשהנרטיב המנחה שלו, הפך לעיקר. לדידו, המחאה היא התנגדות לממלכתיות ששווה התנגדות לשלטון ששווה חסינות מפני כל ביקורת - והרי לנו משטר בולשביקי לתפארת.
אגב לא שמעתי צפצוף מכיוונו, כשנתניהו התכוון למהלך מרקסיסטי טהור, כאשר באופן שוויוני לחלוטין תכנן לשפוך דמי כיס לכל אזרח בלי קריטריונים, בלי עקרונות שוק חופשי ובלי היגיון.
אצל פורת השריר האחראי על הרפלקס המותנה עובד שעות נוספות, וזה הולך כך: אם הח.מ. היא אישה פמניסטית דתיה, שעמדה בראש ארגון אזרחי למען עגונות, אשר בין השאר, הוביל מחאה נגד הממסד הדתי (שלא לדבר על תקציב מזערי שקיבל מהקרן החדשה), אז גם הזדהותה עם מאבק צודק בעתות משבר, הינו מסווה לקידום אג'נדה אנטי ממסד דתי, לתמיכה בהקמת מדינת אויב באמצע הארץ, ולערעור יציבות השלטון, בקיצור - "הכל כלול".
בעולמו של פורת אין מעל ל- 850,000 מובטלים, אין עסקים שנסגרים בכל יום, הכל פייק ניוז אחד גדול. מה כן יש? ארגונים דמוניים, "סוכני הקרן החדשה", המניעים את המחאה ואשר כל מטרתה להחליף את השלטון ולהתנתק מחבלי מולדת, תוך פירוק המבנים החברתיים המסורתיים.
וכך, קריאה להזדהות עם "הגר היתום והאלמנה", היינו עם השכבות החדשות שהפכו לחלשות, הופך באחת לקונספירציה לערעור המדינה הציונית יהודית. ואל תבלבלו אותנו עם עובדות.
זו לא הפעם הראשונה שאיש מפלגת "נעם", שפורת נמנה עם חבריה, סבור כי החברה הישראלית צריכה להתנער מאחריותה כלפי החלש והנזקק. רק לפני כחודשיים היה זה זה יגאל כנען, מספר שלוש במפלגה, שפרסם פוסט בו הוא מבקר את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" (גילוי נאות: בתי הצעירה חברה בתנועה) על שהיא עוזרת לשלב נוער עם נכויות בחברת נוער ללא נכויות, תוך שהוא מאשים את התנועה ש"מקדשת את הנכה" באמצעות נטיעת רגשות אשם כלפי "החזק" על חריגותו מ"השוויון" - אשר כביכול אליו שואפת התנועה, כשברקע כמובן נמצאים סוכני הקרן החדשה והפמיניסטיות.
וכך כתב כנען: "במחנות האלה הבנות הן נושאות הדגל. האמפתיה, האנושיות, החום באים לידי ביטוי ואילו הבנים מרגישים חלשים ומיותרים קצת בתכונותיהם הגבריות. אומץ, מצויינות, תחרותיות. הם אולי קצת באים לידי ביטוי כבהמות משא חזקות, המרימים את הנכים וכיסאות גלגלים".
אין ספק - סוג של פילוסופיה ניטשנית, השראה למדיניות שוביניסטית-לאומנית, ותזכורת למשטרים אפלים.
לגופם של דברים, לא היתה בקריאתי הזדהות עם מחאת העצמאים מתוך תמיכה בהקמת מדינת רווחה סוציאליסטית, כמו גם לא קריאה ליציאה כנגד כלכלת שוק חופשי, תוך הפחתת הריכוזיות, כרגע זו לא השאלה.
השאלה היא מידת האחריות החברתית והלאומית למתן רשת תמיכה כלכלית עבור מעמד הביניים זה הנהנה מיגיע כפיו, ובוודאי עבור מי שהפך בעת הזו לדל. על יכולתה של מדינה, ללא כלכלה ריכוזית, להתמודד עם עתות מגפה ומשבר כלכלי עולמי, בסיוע לאזרחיה. ועל הפגנת סולידריות פשוטה עם מי שאך אתמול היה במעמד הבניים הבנוני ועקב המגפה הפך עני, בבחינת "ומבשרך לא תתעלם".
מפורסמים דברי הרב יואל בן נון שאמר כי "אמנם התנחלנו על הגבעות אך לא הצלחנו להתנחל בלבבות הישראלים".
למצער פורת בעיוורונו כלפי החברה הישראלית על שלל קהילותיה גווניה ומצוקותיה, הוא בדיוק הדוגמא למה הניתוק עלול להביא.