השנה שנת תשס"ה, או שנת 2005, לנו זה לא היה כל כך משנה. אנחנו שמיניסטים, וזה הכי חשוב. בגרויות, טיולים, קצת פאן לפני הישיבה והגיוס. מי חשב אז שזו תהיה אחת השנים הדרמטיות בחיי. ורק מי שהיה שם באמת יודע.
הבגרויות כבר בפתח, ומזמן צריך לחשוב לאן להמשיך בשנה הבאה. אבל לא השנה, השנה יש דברים הרבה יותר חשובים.
אנחנו שמיניסטים, לא משועבדים לעבודה, לא מגדלים ילדים, אבל מספיק גדולים כדי להיות עצמאיים. לכן אנחנו נמצאים בכל הצמתים, בכל המקומות, בכל האירועים. מנסים לחוות הכל, רוצים להשפיע. המבוגרים בסך הכל ממשיכים את חייהם כרגיל, איש לעבודתו ולילדיו. פה ושם הפגנה, פה ושם תפילה המונית, חץ מזה כלום. בעינינו אז, איך אפשר? מדוע לא נעצר העולם מלכת?
השנה הזו עוברת כמו סרט ארוך של פלאשבקים, בליל של תמונות מעורבבות. אין תאריכים, אין סדר. יוצאים באמצע הלימודים, והנה אני בצומת גהה, כוחות משטרה מקיפים אותנו מכל צד. מתח מורגש באוויר. נקראנו לחסום כבישים, הנני. אחד מהנערים מעז להוריד את רגלו לכביש, ומיד השוטרים מתנפלים ומכים, אוזקים ודוחפים את מי שמצליחים לניידות, לקראת חודשיים במעשיהו. גם אני בניידת, עם עוד שבעה נערים, כמה מהם מבוהלים ובוכים, כמה אזוקים. פרצופי פרצוף תם, ידי משוחררות. אני מוציא את היד מהחלון, מושך בידית, והנה הדלת נפתחת, הופ לחופשי. קל רגליים אנכי, משאיר אבק לשוטרים במרדף בין שדות השרון.
מחר מתכונת אבל אני עם החבר'ה באמפיתיאטרון העתיק של בית גוברין. יש כאן מאות תלמידי תיכון מאמריקה, ואמרו שאריק שרון יבוא לכאן. האבטחה כבדה, אבל מנסים, אולי נצליח. מתפצלים לזוגות, נכנסים לשירותים. שמים חולצה כתומה, עליה חולצה שדמיינתי לעצמי כאילו היא מזכירה משהו אמריקאי, כובע על הראש, סרטים כתומים ומשרוקיות בתחתונים. נדחפים לכניסה. תור ארוך של נערים אמריקאים רעשניים, בכניסה מנהלי בית הספר מזהים את החניכים. מצטרפים לתור, והפלא ופלא אנחנו בפנים, כולנו! מתפזרים באולם.
הערב מתחיל, מי בכלל זוכר מה היה שם. ההתרגשות בשיאה, הנה ראש הממשלה עולה, מתחיל לדבר. לא מספיק להוציא מילה מהפה - 'יהודי לא מגרש יהודי', צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם, עוד חמישה קופצים מפינות האולם, הקהל רועש וגועש, והמאבטחים מזנקים. אנחנו רחוקים, מפוזרים בשורות העליונות, והקהל רובו מריע. הצלחה כבירה! בחוץ, מפקד המשטרה בזעם דורש תעודות זהות: אין. מה שמך? יזהר אשדות. ואתה? אייל גולן. ואתה? שרית חדד. הקצין מתייאש, נכנסים לניידת, נוסעים לבית שמש. עיכוב קטן, סבב שמות חדש והפעם של שחקני כדורגל, והופ לטרמפיאדה. מחר מתכונת!
הרבנים מתווכחים אם מותר לחיילים לסרב פקודה. בעיניים של שמיניסט, ויכוח כל כך מוזר. איך חייל יכול לעשות מעשה כל כך מרושע, כל כך נורא? היינו בטוחים שודאי יהיו אלפי סרבנים. מסתבר שכשאתה מבוגר החיים קצת פחות פשוטים, פחות ברורים מאליהם. אבל אנחנו שמיניסטים, וכבר היינו בצו ראשון, עברנו יום סיירות. אנחנו רוצים להיות לוחמים! אבל לנו אין שום ספק, כשאנחנו נהייה חיילים, לעולם לא נפנה יישובים.
בפריים אחר, הנה אנחנו בהפגנת אוהלים מול משרדי הממשלה, ממש מתחת לכנסת ישראל. כולם כאן מדברים כל כך נעים, אנשים מתורבתים, שרים במעגלים, צוחקים ביחד עם השוטרים. כאן לא יהיה צורך במכת"זית, ולשרון ושאר שרי הממשלה אין יותר מידי מה לחשוש, יהיה כאן שקט. מועצת יש"ע בנתה יופי של מתחם, והחבר'ה ישנים ביחד באוהל מהבית. לילה קפוא, אבל למי אכפת?
למחרת, תפילה המונית. החזן קורע את השמיים, שופרות, פרקי תהילים, שבע פעמים 'לעולם ה' דברך ניצב בשמיים', הקהל מגיב בהתאם, וגם אני. חורף, טיפות גשם נוטפות, ואנחנו יודעים באותו רגע שזה לא יקרה, השמיים ודאי נקרעו. לתפילה כזו אי אפשר להשאר אדישים, ודאי יהיה נס ו'גושקה', כך קראנו לו אז, ינצל.
המשך יבוא.