השערים לגוש ולצפון השומרון כבר נסגרו. הנכנס ייכנס, היוצא אל יצא. זהו זה, זה מתחיל, וזה אמיתי וקרוב.
הפחד, החשש והעצב מתחילים להתגנב ללב, לצד אמונה, תפילה ותקווה שמשהו כבר יקרה, האם מאבקנו יהיה לשווא? בשא-נור הקטנה והנצורה, מאות אנשים, והצפיפות רבה. בכל יום מגיעים אורחים חדשים ועמם סיפורי גבורה – זה התגנב ברכבו של הרופא, זה צעד ברגל, השלישי התחבא בתוך מיכל של ביובית.
אני כשלעצמי, מרגיש אי נחת. אני חייב להגיע לגוש קטיף! שם עיקר המאבק, שם תיכתב ההיסטוריה. בהחלטה של רגע – עוזב את שאנור, נוסע לגוש קטיף. בכניסה לאופקים, חבורה של נערים מתארגנת ליציאה רגלית לגוש, אמנם מעטים אלו שהצליחו, אבל לנסות חייבים. מנהיג החבורה בוחן אותי: אמור 'אשרי יושבי ביתך' על פה'! אשרי חלקי, עברתי את המבחן, ומסתבר שכנראה רק לדתיים מותר ללכת רגלי לגוש. רגע לפני יציאה, טלפון מצה"ל – כניסתך לגוש קטיף אושרה. איך וכיצד?? רק הוא יודע. חותך לטרמפיאדה – שלום לך גוש קטיף, ברוך הבא לנווה דקלים.
בגוש – תחושה מיוחדת. קרנבל של נוער, מיטב בני הציונות הדתית, ציבור אידאלי שויתר על החופש הגדול – אבל מנהיג לבירה אין בנמצא, איש הישר בעיניו יעשה. אלפי בני נוער ממלאים את רחובות קריה, כל אחד מניח את ראשו במקום אחר – באהל, בגן שעשועים, בבתים שכבר ננטשו או בבית הספר היסודי.
אנשי גוש קטיף, אנשים של צורה הם. בעוד מספר ימים יאבדו את בתיהם, את כל מה שעמלו עליו שנים רבות. בתי האבן, גינות הנוי, בתי הכנסת, הכול ייהפך בקרוב לגלי אבנים. אבל כעת, הכל עדיין נאה, והתושבים מכניסי אורחים הם ומאירי פנים. אינם מתכנסים בצרתם, מושיטים יד ומכינים אוכל כיד המלך. רק לדמיין שכל הטוב הזה ייגמר בעוד ימים ספורים. חלוקת הצווים טרם נסתיימה, ובבתים בהם נוקשת המשטרה, בכיות רמות, שיחות ארוכות, תחנונים ושירה קורעת לבבות. מאין הם שואבים את האמונה הזו, ולשמחה זו מה היא עושה? אתמהא.
הנוער עסוק – מי בעזרה בחממות החקלאות, שרובן ממשיכות כרגיל, 'מאמין וזורע' קראו להם אז, מי בעזרה להשגחה על הילדים הקטנים, מי בבישול במטבחים ההמוניים. וכמובן בהפגנות מול צה"ל והמשטרה, הרי צריך לעשות משהו, אי אפשר לשבת סתם בשקט ולחכות שיקחו אותנו. באחד הערבים, קהל צעירים גדול מתקבץ בשער נוה דקלים, שני ג'יפים של צה"ל עוברים. הג'יפים נחסמים, צעקות ודחיפות לכל עבר. מאי שם מופיע הרב שלמה אבינר, נדחק בין בני הנוער, עולה על הג'יפ עם מגפון וקורא – הניחו לחיילים, החיילים אינם האויב, הם אחינו!! מאן דהו דוחף את הרב מטה, הרב נחבל. כמה הערכתי אותו אז, זהו אומץ!
השבת קרבה. זו תהיה שבת אחרונה של חיים יהודיים בגוש קטיף, אך כרגע הדבר אינו מורגש. השירה בוקעת מכל מקום, הנוער אוכל בבתי המשפחות, או בשולחנות ענק באולם האירועים שתחת בית הכנסת. בערב ריקודים, בבוקר שטיבל של מניינים.
חילונים אין כל כך בנמצא, למרבה הצער, והשבת נשמרת כהלכתה. בזמן סעודה שלישית, יצאתי לדיונה שמדרום ליישוב. מביט בטביעות הרגליים שהושארו בחול ואט אט מתכסות ברוח, בשמש הטובלת בים ומבין שהנה, השבת פונה והולכת, והצום מתחיל, צום ט' באב. השנה, הצום מבשר את בואו של שבוע חדש, שבוע שכולו חורבן וכאב שטרם אוחה. המשך יבוא