קריאתו של בן דרור ימיני לימין להצטרף למחאת בלפור עוררה שאלות ודילמות ציבוריות נוקבות בימין וגררה הרבה תגובות. בן דרור ימיני אכן מצטיין בכך שלמרות העמדה השמאלנית הבסיסית בעד הקמת מדינה פלשתינאית, ונגד הריבונות או הסיפוח של חלקים נרחבים ביש"ע, הוא נוקט עמדה מאוזנת יחסית.
הוא לא חוסך בביקורת חריפה כלפי השמאל הרדיקלי כלפי הפרוגרסיביות המוגזמת, בעולם ובישראל, באנטישמיות של רבים מאירגוני זכויות האדם למיניהם, ה-bds וכ'ד.
בן דרור קרא לימין להצטרף למחאת בלפור, והוא מצפה מהם לגלות יושר והגינות ציבורית במחאה כנגד ההתמודדות הלא מוצלחת של הממשלה במשבר הגל השני. אכן, הביקורת בימין קיימת, ומבטאים אותה בנט ושקד מימינה, לרוב באופן ענייני ומוצלח. לעתים מתלווה לה קצת עודף של ביקורתיות יתר הנובעת מהיותם באופוזיציה.
ביקורת ואפילו מחאה צריכה להיאמר, אבל לא תמיד בהפגנות רועשות. מכאן ועד הצטרפות למחאת בלפור, גן צ'רלס קלור, קיסריה והגשרים, ארוכה הדרך. בשם זכות המחאה וההפגנה נגרמת הצטופפות יתירה בקהל גדול, שלא לעניין בעידן הקורונה. בלתי אפשרי להיות נוכח שם ולשמור על כללי הבטיחות הנדרשים, וההפגנות ממש לא מותאמות לבעיית הקורונה. מעבר לכך שהם מסכנות את המשתתפים, ההתמזגות בציבור אשר מרים שלטים בעיקר בעלי גוון אנטי ביבי, אנטי "כיבוש" ואנטי ריבונות, לא מאפשרים לציבור הימין להשתלב בסוג מחאה שכזה, גם אם לא כולם שמאלנים או אנרכיסטים, אלא נפגעי פרנסה וכלכלה.
יש להתנגד למחאה כפי שהיא באה לידי ביטוי לא רק מטעמי כשרות של "עירוב בשר וחלב", אלא מהסתייגות עקרונית עם מרבית הקריאות המושמעות בהפגנות. הכאב של העצמאיים והציבור הגדול שאיבד את מקום עבודתו היא חשובה, ויש לחפש דרכים לבטא אותה, ולהביע קריאה לממשלה להתמודד עם הבעייה.
גם בימין יש הסכמה רחבה שתיפקוד הממשלה לאחרונה הוא לקוי, נתניהו, בניגוד לעבר, לא מיטיב לקרוא את התמונה, ומתקשה להנהיג את הקואליציה המנופחת מדי והלא הרמונית. בצד הביקורת, האמורה להיות בונה ככל האפשר, יש להתלכד ולהתאחד במאבק בקורונה, המסכנת את שלמות המדינה והעם בישראל, באופן שלא ידענו שכמותו.
בשעתו היו אלו הרב יובל שרלו בת"א ויועז הנדל בירושלים שהצטרפו למחאה הציבורית של אלדד יניב וחבריו נגד נתניהו ותיקיו. זה החל בפתח תקווה ליד ביתו של מנדלבליט, בתקופה שהוא עדיין היסס בתיקי נתניהו. הם נימקו את הסיבה בהזדהות עם כללי המוסר וההיגיינה הציבורית ונגד השחיתות.
הם טעו כי התעלמו מחוסר היושר של המפגינים, אשר בעצם רצו לסלק את נתניהו בשל עמדת הימין וחוסר ההצלחה שלהם להחליף אותו בבחירות. ריח ההפגנות היה בו מידה רבה של צביעות וחוסר יושר. הם טעו בנסיון להתחבר לנושא השחיתות, שעל פניו הוא כביכול מוסכם, אבל מתחת לזה הם ייצגו אינטרסים ואג'נדות בסיסיות שונות. גם היום, למרות שהנסיבות השתנו, תהיה זו טעות להצטרף לכאלו שמטרתם היא הורדת הימין מהשלטון.
מוטי קרפל במדור זה התבטא היטב בהתנגדות לקריאתו של בן דרור. אך נראה שההצגה המוחלטת של המערכת המשפטית כרעה ומושחתת, התופרת תיק לנתניהו הנקי, היתה מעט מוגזמת וגורפת מדי. תיק 1000 של המתנות, גם אם איננו פלילי צורם במיוחד לכל איש ימין הגון. התנהלות השלטונית של נתניהו, במיוחד בשנים האחרונות מעוררת הרבה אי נחת ואי נוחות.
חיסול שיטתי של כל איש ימין אשר מרים ראש מעל גובה דשא, וסימון "מתנגדים" גם כאשר הם שייכים למחנה הימין, דורש תגובה יותר נמרצת מצד ציבור הימין. היחס שלו לבנט ושקד הוא צורם ומחפיר במיוחד, נעדר היגיון והרסני. גם מערכת המשפט איננה נקייה מצביעות ופגמים, אבל הסימון שלה כ"אוייבת" ומושחתת, הוא קצת גורף ומוגזם.
ההתנפלות הימנית על פליטות פה התורניות של גנץ בראיון עם דנה וייס, היו מוגזמות. ההתבטאות שלפעמים לא בא לו ללכת לבית ספר היא חביבה, כמו גם תגובת אישתו שהוא מההנהלה, ולעומתו המודל של מנהיג טוטלי שמתנהג כאילו משמים בחרו בו להנהגה הוא לא בריא.
מנהיג טוב לא חייב להיות עם התנהלות כפייתית, אגו נפוח ו"סכין בין השיניים", אלא מי שרואה בתפקידו שליחות זמנית, ומבין שיש גם אחרים שיכולים להיות טובים כמוהו או ממנו. דווקא עידן הקורונה אמור היה ללמד אותנו ואת מנהיגינו צניעות מה היא. נחישות כן, אבל ללכת עם הראש בקיר, כפי שהדגימו לנו ליברמן, לפיד ועופר שלח במו"מ להרכבת הממשלה איננה בריאה.
דווקא גנץ עשה את המהלך הנכון, ולא הם. יריביו כינו אותו כשבירה וכניעה, אך ניתן לראות מהלך זה כ "שבירת הגה" ימינה לפני נפילה לתהום הבחירות הנוספות. נקווה שנתניהו וגנץ ימצאו דרך בעניין התקציב לא למשוך חזק לכיוון שיפיל את כולנו לתהום הבחירות הרביעיות.