איתמר סג"ל
איתמר סג"לצילום: עצמי

נאומה של חברת הכנסת תהילה פרידמן, שבימים כתיקונם אני מרבה לחלוק על עמדותיה בנושאי דת ומדינה ועל עמדותיה המדיניות היוניות למדי, חדר לליבם של ישראלים רבים.

דווקא מפני פשטותו, ובשל הבקשה הפשוטה שבו, ששיקפה מה שמרבית עם ישראל רוצה עכשיו – קצת שקט. לא רק בגלל הקורונה, אלא בעיקר שאפילו לעם שהתמחה במחלוקת ושנאת אחים, זה קצת יותר מידי. אז נכון, המלחמות הללו לא הולכות להיעלם. הקיטוב הפוליטי והדתי בעם בשנים האחרונות הגיע לשיאים של השתלחות, קצף ושנאה.

אבל לכל זמן, ועת לכל חפץ, וכעת עת למנוחה. תנו לנו לפתוח את שנת הלימודים, תנו לעבור את החגים בכיף, תנו שנה שנתיים של שקט. קראו לזה שלום מדומה, קראו לזה הודנה או אפילו מלחמת חפירות, איך שתרצו, רק תנו לנו מעט זמן כדי שהפצעים העמוקים משלש מערכות בחירות מעט יגלידו.

גם אני רוצה ממשלה טובה יותר. גם אני רוצה בכל מאודי ריבונות. גם אני רוצה שהמפלגה שאמורה לייצג אותי תגדל, גם אני רוצה הכרעה צבאית מול חמאס. אני משתגע ממערכת המשפט, אני מתפלץ מחלק מהשרים והנציגים שבממשלה. אבל יש משהו חשוב יותר, לפחות כרגע. הבריאות הנפשית שלנו כעם. יש גבול לעוצמת הכוויות והמכות שאדם יכול לשאת. כרגע, ראש לכל אנחנו זקוקים לרפואת הנפש ורפואת הגוף, ואין לך רפואה גדולה מאשר אחדות, שלום, הארת פנים ועין טובה.

נאומה של חברת הכנסת פרידמן כראיה, שנצפה על ידי מאות אלפי ישראלים ושותף על ידי כמה עשרות אלפים מלמד כי עוצמת הלהבות והשנאה בפועל, קטנה בהרבה מהייצוג שלה בכנסת או בתקשורת. צאו לרחוב, אנשים מאירי פנים זה לזה, עוזרים זה לזה, איש אינו בסכנה פן יקום עליו רעהו להורגו נפש, בית שני ממש לא כאן.

משמעות הדברים היא שהעם בסך הכל מזדהה, רוצה שלום הדדי, לפחות כרגע, עד הבחירות הבאות שיהיו במועדן, אך לפחות לא בשנה הקרובה. ראו, לעוצמת הלהבות בבית המחוקקים ובבתי הדפוס יש השפעה על מצב הרוח שנעשה קודר. אנשים באמת חשים ופוחדים שמשהו מתפרק. שהאיברים כבר לא יכולים לשאת זה את זה ומעדיפים להיפרד לשני גופים.

אמנם, הקריאה הזו לאחדות ושלום זמני אינה יכולה לחייב רק מחנה אחד. מחנה 'רק לא ביבי' חייב לתפוס את עצמו בידיים. מסע שנאה ושיסוי כזה נגד ראש ממשלה מכהן לא היה ולא נברא מאז היה ישראל לעם. עוצמת הבוז, הדימויים, המיצגים והקריאות הבוטות ברשת הן בהחלט איום נוראי על המרקם העדין בתוכנו. זה חייב להפסק, ולוואי שמנהיגיה הפוליטיים יקחו אחריות ואת עצמם בידיים.

ולכם, אנשי תקשורת יקרים, במקום לפמפם שנאה יומם וליל ואז להתלונן שהבחירות קרבות, תרמו גם אתם את חלקכם לעניין. אולי במקום לפרסם סקרי מנדטים שמעלים ענן ריחני של קלפיות שטרם הספיקו להאביק, פרסמו מידי יום סקרים שיבדקו האם בכלל העם מעוניין בבחירות, שמא תדלק נורה אדומה אצלם שם למעלה.

ברמה הפרקטית, מכובדנו ראש הממשלה וכבוד ראש הממשלה החלופי, תעבירו תקציב חד שנתי, דו שנתי, וואטאבר. אני מבין שזה חשוב איזה תקציב יהיה, אבל אני יודע שאת מרבית העם זה ממש לא מעניין. אגב, גם לא ממש מעניין אותו אם הסיבה האמיתית למחלוקת היא שיקולים כלכליים או אישיים. מה שמעניין אותנו זה שכבר אין לנו כח למלחמות היהודים. מתברר ששנאה זה מעייף, ולנו אין כח.