המג'הול הוא הגבול

מה חשבו בבקעת הירדן על תכנית טראמפ? - המאמר הפותח את גיליון "האומה" מספר 219, שעתה יצא לאור.

יוסי אחימאיר , כ"ה באב תש"פ

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

כשעה ורבע בלבד אורכת הנסיעה מגוש דן אל בקעת הירדן, אלא אם כן עוצרים בדרך על מנת להינות מהנופים המרהיבים.

מי שמתגורר בתל-אביב, עשוי לחשוב שבקעת הירדן היא מעין בקעה על הירח או נמצאת אי שם מעבר להרי החושך. מה לנו ולבקעה הרחוקה – יש אומרים לא מעטים מאלה השוכנים לחוף הים התיכון. רחוק מהעין, רחוק מהלב. אז נכון, בדרך מזרחה צריך לעבור כמה צמתים שמפעם לפעם צצים בחדשות, לחלוף על פני כפרים ערביים פה ושם וגם התנחלויות, לראות רועי צאן וחקלאים ערבים משני צידי הדרך, להתפתל עם הכביש שמשני צידיו מורדות של טרשים שחונים, אבל לבד מאלה הנסיעה קולחת, כמעט ללא פקקים, אלא אם כן משאיות כבדות, גוררות טריילרים, מאיטות את התנועה.

לבסוף, הכביש צונח אל הבקעה הצהובה-ירוקה, אשר עוד קודם לכן אפשר היה לצפות בה למלוא אורכה, מדרום ועד לצפון, מהמיצפה שלפני היישוב מעלה אפרים. ובתנאי שהריאות טובה...

חוץ מהקורונה והמצוקה הכלכלית המתעצמת, הבקעה היא האזור החם שבחדשות. חם תרתי משמע. 40 מעלות בצהרי יום אחד, כאשר יש והטמפרטורה תנסוק אפילו ל-50 מעלות. אבל האוויר יבש, אין מזיעים ומתרגלים. היא נושא חם – גם בפוליטיקה. הבקעה מהווה פרק משמעותי בתוכנית המאה של הנשיא האמריקני טראמפ.

יחד עם היישובים המבודדים בלב יו"ש, ישראל רשאית מאז 1 ביולי להחיל עליה את ריבונותה, ובלבד שיתרת השטח, כ-70 אחוז ובתוספת של כמה נתחים ישראליים, יהפכו במקביל למדינה פלסטינית. לוח הזמנים ליישום התוכנית כבר פועל ולו להלכה. אלא שעד כה טרם החליטה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו להכריז על סיפוח בקעת הירדן והפיכתה לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

המקום היחיד שבו אין מתרגשים מן המהלך המשפטי הזה, שמצפה ליישומו, הוא... בקעת הירדן עצמה. יתר על כן, יש בקרב התושבים אפילו העדפה לסטאטוס-קוו, כפי שאומר לנו מגדל התמרים זיו לייבה, בביתו הנאה במושב פצאל: "מירקם החיים אצלנו בין יהודים לערבים טוב, אנושי, משביע רצון". זיו נולד בבקעה. הוא ורעייתו, המשמשת מורה במעלה-אפרים, מגדלים באושר ארבעה ילדים ומתקיימים בעיקר על מטע תמרים גדול, שנושק לנהר הירדן.

הבעייה העיקרית, הוא מסביר, איננה הריבונות אלא המים. חברת "מקורות" לא הגדילה את התפוקה, ובינתיים אגודת המים של חקלאי הבקעה מנסה להשלים את החסר. באזור היבש הזה כל טיפה חשובה, אבל בכמה ישובים, כמו משואה, קורה שאין מים בברזים. מי שסובלים במיוחד הם אותם חקלאים הנסמכים על מים מתוקים, כמו מגדלי הפלפלים והענבים. באין די מים להשקייה, הפרי כמל ואינו נקטף.

לעומתם, מטעי התמרים נהנים ממימי הירדן המלוחים אותם מוהלים עם מימי השטפונות והתמרים מניבים לתפארת. ולא רק שאשכולות של פרי מתוק-מתוק מבשילים בצמרות הדקלים ב"ארץ התמר", אלא שהמטעים צובעים את האזור לכל אורכו בירוק, שמתבלט במיוחד על רקע הצהוב. איך אומר זיו? "המג'הול הוא הגבול". מג'הול – זהו זן התמר המושל בכיפה בין כל זני התמר, והדקלים מזדקרים בגאון לאורך גאון הירדן, שמפריד בין ישראל לממלכת ירדן. כן ריבונות, לא ריבונות, דקלי התמר – הוא מדגיש – הם קו הגבול המזרחי של ישראל, מאילת עד בקעת כינורות. "היכן שנגמר המטע שלי, שם הגבול עם ירדן".

ואם חשבתם שהקו הירוק הוא זה העובר ממערב לטול-כרם או לקלקיליה, במרחק 15 ק"מ מנתניה, יגידו לכם זיו וחבריו: הקו הירוק, עם ריבונות פורמלית או בלעדיה, הוא קו התמר, הנושק לירדן. אמרת "תמר ישראלי" באירופה, לשם בימים כתיקנם מיוצא בדרך הים רוב הייבול, אמרת בעצם תמר מבקעת הירדן. תמר שנחטף על-ידי הצרכנים באירופה שמוכנים לשלם עבור המתוק-מתוק הזה "מחיר מטורף", כדברי החקלאי שלנו.

גם דוד אלחייני, ראש המועצה האזרית וכיום גם יו"ר מועצת יש"ע, מעדיף את הסטטוס הקיים, אם שינוי בו כרוך גם בהקמת מדינה פלסטינית. במשרדו המרווח הוא פורס בפני האורח-לרגע את המפה של תכנית טראמפ, ומסביר: גם בתכנית זו קיצצו כ40 אחוז משטח הבקעה, לפיה זו לא תהיה עוד "הבקעה במובן הרחב שלה", כביטויו של יצחק רבין. ואולם מה שחמור יותר בעיניו – זה עצם כינונה של מדינה פלסטינית בלב ארץ-ישראל. שום ניסיונות הרגעה מצד ראש הממשלה אינם מרככים אותו. מדינה כזו היא סכנה קיומית למדינת ישראל, כדבריו, וגם אם אין לה צבא, "מדינה היא מדינה, היא מדינה". ההגדרה היא החשובה ומשמעה מרחיק לכת, בעלת משמעות בינלאומית.

למרות שביבי מעולם לא דיבר על "מדינה פלסטינית", האמריקאים אינם מקבלים זאת, ומדגישים שוב ושוב – בתוכנית טראמפ מדובר במדינה פלסטינית. גם אם ראש הממשלה מנסה להרגיע – "לא יהיה להם צבא" - את יו"ר מועצת יש"ע, איש ליכוד נאמן, אין זה משכנע. "אני מעדיף שיהיה להם צבא. צה"ל יודע להתמודד מול צבא אויב, עם טרור איננו יודעים להתמודד". הנאמנות לאמת ההיסטורית גוברת אצל אלחייני על הנאמנות למנהיג תנועתו, כאשר מדובר בתוכנית שהיא לדבריו: "בלוף אחד גדול".

אלחייני לועג לאפשרות שהיישובים הישראליים המבודדים שיוותרו בלב השטח המיועד לאותה מדינה ערבית נוספת, יוכלו להוסיף ולהתקיים. נשארת להם הברירה להישאר על מקומם עם דרכי גישה, או - כלשון התוכנית האמריקנית - "לבחור אחרת". "זוהי בעצם תכנית פינוי", כדבריו. הוא אינו מהסס לבקר את ראש הממשלה: "אם הוא חושב שיחיל את הריבונות ויעשה 'ישרא-בלוף' לאמריקאים, טעות בידו. זה יתמסמס".

לכאורה, יש לדוד אלחייני אינטרס לוקלי לגבי האזור שבראשו הוא עומד, שהנה אחרי 53 שנה יהיה חלק אינטגרלי מהמדינה. אלא שלנגד עיניו ניצב בהחלת הריבונות לא רק האינטרס הביטחוני. הנה איש ציבור בולט, שמדבר בשפת הזכות ההיסטורית, שחלה לא רק על בקעת הירדן אלא על כל שטחי יהודה ושומרון. והוא מדגיש: מדינה – לא ולא, אוטונומיה כבר יש להם הלכה למעשה. זה גבול הפשרה שהוא מוכן לה.

אלחייני מצביע על שני כשלים חמורים מבחינת ישראל בתוכנית: האחד, "עם המעברים החוצים את הבקעה מאותה מדינה אל גבול ממלכת ירדן, קאסם-סוליימאני-ג'וניור יוכל להיכנס ולהפעיל טרור". השני, הכביש המרכזי המוביל אל לב הבקעה, כביש 505, בקטע שמצומת תפוח עד צומת גיתית, יעבור לריבונות פלסטינית, כמו גם גם כביש אלון, מגיתית דרומה. פירוש הדבר, מבחינת מגדל התמרים זיו לייבה, למשל, שאת הייצוא שלו מהמטע הנושק לנהר הירדן אל נתב"ג או אל הצרכן בתל-אביב הוא ישלח בעיקוף ענקי, דרך ירושלים. פירוש הדבר גם, שדוקא במצב החדש, הנסיעה אל בקעת הירדן מהשפלה, ולהיפך, תתארך כמעט כפליים.

ספק, אם מצב זה יעודד בואם של מתיישבים חדשים, שלהם מייחלים בבקעת הירדן, כתוספת ל-6,600 המתיישבים הנוכחיים ב-19 ישובים. זאת ואף זאת: הממשלה שמדברת על ריבונות, חייבת להוכיח לפני כן שפניה באמת לבקעת הירדן במעשים ולא רק בהצהרות, ובראש וראשונה בפתרון בעיית המים.

לפני שאנו נפרדים מהבקעה הפסטורלית ואנשיה, בדרך חזרה אל שפלת החוף, אין אנו פוסחים על אתר אנדרטת הבקעה, הניצבת על גבעה למרגלות הר סרטבה. האלמנט הבולט בה הוא כמובן פסל מתכת ענקי דמוי תותח, צבוע שחור, המזדקר בעוצמה השמיימה, מורכב מחלקי נשק שרותכו ליצירה פיסולית, מעשה ידי האמן יגאל תומרקין.

האנדרטה נחנכה ב-1972 ומנציחה את 189 חללי צה"ל שנפלו באזור במלחמה ששת הימים, את 87 חללי אסון הנ"ד של התרסקות המסוק הצה"לי ואת שמות תושבי הבקעה שנפלו בפעולות איבה. גם שמו של האלוף (מיל'), השר רחבעם זאבי ז"ל, מונצח על שלט במקום כמי שיזם את האנדרטה והיה ידידם של מתיישבי בקעת הירדן. השמש קופחת בעוז על ראשו של המבקר הבודד. הנוף המרהיב הנשקף סביב, השקט המשכר, תחושת הביטחון, מעוררים תקווה בלב, שלא יתוספו עוד שמות על האנדרטה בעתיד.

כאן אתה שוכח לרגעים את מה שטורד באמת בימים אלה את אזרחי ישראל. ואכן, הדברים נכתבים בעיצומם של גל התחלואה השני ושל גלי המחאות וההפגנות המבטאים ייאוש ומצוקה קיומית. זו אולי הסיבה שהציבור אדיש במקצת לתוכנית טראמפ, על שני חלקיה – זה החיובי, 30 אחוז לישראל, וזה השלילי, 70 אחוז למדינה פלסטינית בתוככי ארץ-ישראל. המגפה תחלוף מן העולם במוקדם או במאוחר – וכנראה במאוחר – כאשר הגל הנוכחי מכה בישראל בעוצמה של צונאמי. אבל ארץ-ישראל והזכות עליה בשלימותה לעולם עומדות, וכל ויתור בתחומיה, רק יערער את עצם זכותו של העם היהודי למולדתו, יחליש את הביטחון, ומעל לכל - יגביר את התיאבון אצל ערביי הארץ לשלוט בכל השטח מן הקו הירוק לאורך נהר הירדן במזרח ועד לקו הכחול, הים התיכון במערב.

דוד אלחייני מצטט באוזני אורחו את לא אחר מאשר טומי לפיד המנוח (אבא של...), שיצא נגד פשרה למען סיכויי השלום, ושאל: וכי מה תעשו אם ניקח סיכונים כלשהם ומשהו ישתבש? תבקשו מאיתנו סליחה, תגידו טעינו, תתפללו לעילוי נשמותינו? מי שעבר את השואה, אסור לו לקחת סיכון – דברי לפיד האב. עם ריבונות או בלי ריבונות, בקעת הירדן תישאר לעד בשלטון ישראל, כאשר הגירה חיובית תמשיך לטפטף אליה של מי שרוצים לחיות ברוגע, בנופי בראשית, בצל כפות תמר.