הסכם השלום עם איחוד האמירויות שאינו כרוך בנסיגות כלשהן משטחים שבהם מחזיקה מדינת ישראל לא בא להם טוב; לכל אלה המשתייכים לכת המתכנסת תחת הכותרת "רק לא ביבי".
הם אהבו הרבה יותר את הסכם הדמים עם יאסר ערפאת. את האוטובוסים המפויחים. את נהרות הדם שזרמו ברחובותינו. גם הנסיגה מדרום לבנון, נסיגה שהולידה את החיזבאללה ואת אינתיפאדת הטרור האיומה שנעצרה רק לאחר שצה"ל חזר והשתלט על כל יהודה ושומרון במחיר דמים נורא, כבשה את ליבם; כמו גם הנסיגה מגוש קטיף ומצפון השומרון, זאת שהולידה את החמאס ואת גשמי הטילים והבלונים. לעומת זאת, את השלום שמוביל כעת בנימין נתניהו שיכול להביא רק ברכה הם מתעבים.
זאת הפרדיגמה של כל אלה שרוצים, להתרשמותי, בהתכווצותה של המדינה היהודית לממדים שאינם ניתנים להגנה. לבושם משתנה מעת לעת, מה שמגביר, בעיניי, את ריחות הצחנה העולים מהם, אבל לא מטרת הקצה: לנסות ולסלק מן הדרך את מי שעומד בראש המחנה שהם לא חלק ממנו. למעשה, מאז 1977 מנסה אותה קבוצה להחזיר לעצמה את השלטון שלא באמצעים דמוקרטיים.
רק כלי המלחמה משתנים. כל השאר נשאר בעינו. עלילות דם מתועבות. גיוס גורמים משפטיים כדי שאלה יכינו תשתיות מפוברקות. הכול כשר, להשקפתם, כדי להשתלט מחדש על מערכות השלטון. אין אמצעי שהוא פסול בעיניהם.
ובעוד אני כותב את הדברים האלה, אני נזכר במה שעשו הגורמים האלה, בלבוש של אותם ימים, למנחם בגין. כאשר הוא ביקש להפציץ את הכור בעיראק, היו חברים בכת המאוסה הזאת שניסו לטרפד את המהלך מסיבות פוליטיות גרידא. פעם אחת, לפחות, לידיעתי, נדחה המבצע בגלל שגורמים אופוזיציוניים הדליפו את מה שמתוכנן; מה שגרם למנחם בגין להחזיק קרוב לחזה את המועד הבא.
וזה מה שקרה גם בימים אלה. נתניהו, למוד הניסיון המר, לאחר שבני גנץ וגבי אשכנזי פנו, למיטב ידיעתי, מאחורי גבו לגורמים בארצות הברית כדי לסכל את התוכנית להחיל את הריבונות הישראלית ביהודה ובשומרון, הסתיר מהם את ההסכם המתגבש עם מדינה ערבית השוכנת במרחק כמה עשרות קילומטרים בלבד מאיראן; מה שבוודאי ידאיג מאוד את מי שמבטיח השכם והערב להשמיד את "הישות הציונית".
אני מניח שטקס החתימה יתקיים בקרוב ברוב עם והדר על מדשאות הבית הלבן, אבל את החמיצות שבה התקבלה ההודעה בקרב החוגים שכבר ראו בעיני רוחם את ראש הממשלה השנוא עליהם מאבד גובה, קשה להחמיץ. בעזרת שופרותיהם בערוצים השונים הם עושים את כל אשר לאל ידם כדי לגמד את ההישג ההיסטורי.
תחילה, הם קוננו, כביכול, על שנתניהו ויתר, תמורת הסכם השלום, על חזון "הסיפוח", כהגדרתם, וכשהתברר להם שאין ממש בטיעון זה, הם עברו ל – PLAN B. הם הפיצו את הבדיה שנתניהו הסכים, לטענתם, לכך שארה"ב תמכור מטוסים חדישים לאיחוד האמירויות תמורת נורמליזציה בלבד. לא היו דברים מעולם; וחבל להתעסק עם זה.
כך או כך, גם הניסיון הזה לגמד את גודל ההישג לא יצלח; אף אם פוליטיקאים שונים יתגייסו כדי לפגוע בו. דבר לא יעצור את המהלך הנפלא ההולך ונרקם; גם לא המערכת הרקובה היושבת ברחוב סאלח א-דין . ומי שעוד זוכר כיצד אביחי מנדלבליט הזדרז להגיש כתב אישום כמה שעות לפני מסיבת העיתונאים בוושינגטון שלא יתפלא אם בקרוב תהיה הודעה על פתיחת חקירה בתיק 5000.