ההתיישבות זקוקה למנהיגות עם אורך רוח, ביטחון עצמי וראיה רחבה

יו"ר האיחוד הלאומי ח"כ בצלאל סמוטריץ' במאמר תגובה לקובי אלירז על הפעולות הנדרשות להתיישבות בתקופה הקרובה

ח"כ בצלאל סמוטריץ' , ג' באלול תש"פ | עודכן: 18:50

ההתיישבות זקוקה למנהיגות עם אורך רוח, ביטחון עצמי וראיה רחבה-ערוץ 7
בצלאל סמוטריץ'
Photo by Sraya Diamant/Flash90

קובי אלירז הוא חבר ואיש רציני מאוד, שהשקיע את השנים האחרונות בתפקידו כעוזר שרי הביטחון להתיישבות בעבודה קשה לפיתוח ההתיישבות, להסדרתה, ולשימור שטחי סי.

אלא שצריך להודות על האמת - הישגיו, אם בכלל, היו דלים מאוד, וממש לא באשמתו. כמוהו גם פנחס ולרשטיין שנחלץ במסירות לעמוד בראש צוות הסדרה, לא ראשון וכנראה גם לא אחרון, שהוקם במשרד ראש הממשלה ופרש לאחרונה בטריקת דלת לאחר שנתקל בקיר אטום של פקידים ויועצים משפטיים שעוינים את ההתיישבות ומתעקשים לתקוע כל מקל אפשרי בגלגליה.

במאמרו בסוף השבוע מבקר אלירז, ולא בפעם הראשונה, את המאמצים לחקיקת חוק ההסדרה ולקידום ריבונות ללא הסכמה למדינה פלשתינית. בנקודות הזמן הנוכחית נראה ששניהם נכשלו, ומכך הוא מסיק שהם היו שגויים מראשיתם וקורא למי שהובילו אותם לחשבון נפש. אלירז מבקש להקים להתיישבות הנהגה חדשה "מפוכחת, אחראית, בעלת ראיה רחבה ויכולת ניתוח לטווח ארוך" שיהיו לה "תחכום מדיני ופוליטי". אלא שבדרך הוא מבלבל כמה עובדות, שוכח כמה הנחות יסוד שעומדות בבסיס מפעל ההתיישבות, ובעיקר, חוץ מתסכול וסיסמאות לא מציע שום חלופה מעשית.

היתה לי הזכות להוביל את חוק ההסדרה וכן את שיח החלת הריבונות. בשניהם התחלתי לעסוק עוד בתקופתי ברגבים ואת שניהם זכיתי לקדם בצורה משמעותית בכנסת העשרים. את חוק ההסדרה הצלחנו לחוקק בכנסת ואת שיח הריבונות לשים על השולחן בצורה מעשית ולהפוך לקונצנזוס בימין הפרלמנטרי במסגרת שדולת ארץ ישראל שעמדתי בראשה.

היתה לי גם הזכות בחודשים האחרונים להוביל במערכת הפוליטית את ההתנגדות לתכנית טראמפ - כשהתבררו פרטיה וכשהתברר שהריבונות שהוצעה במסגרתה היתה בסך הכל סוכריה שנועדה להמתיק את הגלולה המרה של חזרה לשיח האיוולת של "שתי המדינות", והפעם - לראשונה בהיסטוריה - בצירוף מפת נסיגות מסוכנת. ניתן להניח שדבריו של אלירז מכוונים בין היתר כלפיי, ועל כן אני מבקש להשיב לו בשורות הבאות.

במשך שנים הוקמה ההתיישבות בשיטת "עוד דונם ועוד עז" מתוך הבנה שקביעת עובדות בשטח מייצרת מציאות. השיטה הזו הצליחה ברוך השם מאוד והביאה לביסוס ההתיישבות בהתפתחותה בעשורים הראשונים. ההתיישבות אף פעם לא חיכתה לקונצנזוס בעם. היא הביאה אותו. לאט לאט, בסבלנות ובמאבקים נחושים, ועם הפיכת חלקים נכבדים ממנה לעובדה בלתי הפיכה.

הלכנו לפני המחנה, והמחנה התקדם לעברנו, גם אם לאט ובשלבים. ידענו גם כישלונות ומכות קשות בדרך, אבל המאזן הכולל הביא למאות אלפי מתיישבים בעשרות רבות של ישובים וערים שאיש לא חושב שניתן לעקור היום. המאמצים הללו לקביעת עובדות בשטח, עקב בצד אגודל, חייבים להימשך. אלא שבשנים האחרונות, ובעקבות תהליכים כלליים שהתרחשו במדינת ישראל ובתהליכי קבלת ההחלטות בה, ההתיישבות יכולה וחייבת לעלות קומה, לשבור כמה פרדיגמות מעוותות שמאיימות על המשך התפתחותה ולשחרר חסמים שהולכים ומתהדקים סביבה ומסנדלים אותה.

מאמצי ההסדרה הקונבנציונליים, שמבוססים על קרב שוחות בלתי נגמר מול מערכת שעויינת את ההתיישבות בבסיסה ונטועה עמוק במערכת המשפט ובמנהל האזרחי, נמשכת שנים רבות ומביאה הישגים דלים. מישהו עוד זוכר את דו"ח לוי?! אלירז מתרפק בערגה על וועדת זנדברג (שלח"מ חלק נכבד בהקמתה ובעבודתה מאחורי הקלעים), אלא שהוא שוכח לספר שלמרות עבודה קשה של הצוות ולמרות דו"ח מפואר שנכתב על ידו וכלל שלל אפשרויות הסדרה, אף לא אחד מהם זכה להסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה והבשיל לכדי מעשה. סעיף 5 (תקנת השוק) הובטח על ידי מנדנבליט כבר לפני חמש שנים (!) ובפועל יושם עד כה במקרה אחד בלבד, שגם הוא ממתין עדיין לאישור בג"ץ, שלבטח יצמצם אותו למינימום האפשרי וימנע שימוש נרחב בו לאלפי בתים נוספים.

"השביתה האיטלקית" שעליה הכריז מנדנבליט עם חקיקת חוק ההסדרה, ועצירת הדיונים בצוות ההסדרה, היא אכן חוצפה גדולה ולא דמוקרטית של יועץ משפטי לממשלה שעושה דין לעצמו ומעניש את הממשלה על העברת חוק שאינו מוצא חן בעיניו. אולם על האמת להיאמר - גם כאשר מנדנבליט לא השבית במוצהר את ניסיונות ההסדרה, אנשיו היו עסוקים בעיקר בלתקוע ולהכשיל כל רעיון שלה, והצליחו בכך לא רע. עם תפוקה שלילית כזו עדיף כבר שישבתו. כך גם לגבי תחולתו של החוק על מבנים של ערבים. מדובר בשקר חסר כל אחיזה בחוק. עצירת האכיפה כנגד בניה בלתי חוקית ערבית היתה "עונש" חצוף של מנדנבליט ואנשיו לממשלה ולכנסת שהעבירו את חוק ההסדרה בניגוד לדעתו.

על רקע עשרות שנים של פסיקות בג"ץ נגד ההתיישבות וטרפוד כל רעיון להסדרתה, יצירתי ככל שיהיה, הטענה לפיה פסק הדין של בג"ץ בעניין חוק ההסדרה והקביעות הקשות שנכתבו בו הם שיכשילו הסדרה עתידית בכלים "רגילים" היא פשוט מגוחכת. בג"ץ לא צריך את חוק ההסדרה כדי לפסול כמעט כל רעיון שמועיל ומקדם אותה. הוא עושה זאת כבר שנים.

מבלעדי חוק ההסדרה פסק הדין הזה היה ניתן בחלקים ובכל פעם שיוזמה כל שהיא היתה עוברת את משוכת היועצים המשפטיים (שבולמים בעצמם את הרוב המוחלט של היוזמות) ומגיעה לבג"ץ, בדיוק כפי שהיה עד כה. פסק הדין הזה רק ממחיש עד כמה חוק ההסדרה הוא קריטי ועד כמה המחשבה שניתן יהיה להסדיר את אלפי המבנים בהתיישבות בלי לשנות מהיסוד את הגישה המדינית והמשפטית להתיישבות היא אשליה. אין ספור צוותים וועדות הוקמו, דנו, ופרסמו המלצות, וכולן נתקעו ומעלות אבק על מדפי היועמ"שים. הניסיונות של אלירז ורבים אחרים לנער את האבק עלו וימשיכו לעלות בתוהו כל עוד הבסיס הסמי-משפטי לדיון יישאר כפי שהוא.

חוק ההסדרה שינה את הגישה היסודית להתיישבות, והעברתו בכנסת משקפת את חלחול ההבנה הזו אל הימין הפוליטי במדינת ישראל. לא עוד "התיישבות בלתי חוקית" בראי המשפט הבינלאומי, אלא אינטרס ישראלי עליון ולגיטימי. לא עוד התייחסות למתיישבים כאל פולש זר שבא על חשבון "התושבים המוגנים" של האזור, אלא שליחי מדינת ישראל בסמכות וברשות. לא עוד קביעת מדיניות לא דמוקרטית על ידי יועצים משפטיים, אלא הכפפת ההתיישבות לכנסת ולממשלה הנבחרת. עזות פניו הלא דמוקרטית של בג"ץ, שמתעקש בנושאים חשובים רבים לכפות את עמדת המיעוט שלו על הכנסת והממשלה, אינה נחלתה של ההתיישבות בלבד, ודורסנותו כפי שהיא באה לידי ביטוי שוב בפסילת חוק ההסדרה, אסור לה שתרפה את ידינו מהמשך המאבק הצודק והנכון שלנו מולו בכל המישורים. בעניין זה עוד ממש לא נאמרה המילה האחרונה.

בעזרת השם, לכשתקום כאן שוב ממשלת ימין, תחוקק פסקת ההתגברות, איתה יחוקק מחדש חוק ההסדרה, וכמוהו חוקים נוספים שמבקשים להניח תשתית ערכית וחוקתית שונה מזו שמכתיב כאן בג"ץ בעשורים האחרונים בחוסר סמכות. אז יוכלו אלירז, ולרשטיין, ורבים אחרים לחזור לתפקידם, והפעם בעזרת השם גם להצליח.

ומכאן לריבונות. היא חשובה, מתבקשת אחרי חמישה עשורים של גמגום ישראלי בדבר היותם של חבלי המולדת ביהודה ושומרון חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ותוכל לתרום רבות לנרמול החיים בהתיישבות ולהמשך פיתוחה ובניינה. לרגע לא חשבנו שמדובר במהלך קל של "זבנג וגמרנו". הניסיון לקטוע את הרצף ההיסטורי של ההתיישבות כאן ועכשיו ולקבוע שהמהלך נכשל רק כי הוא לא הצליח בסיבוב הזה גם היא מגוחכת ומשקפת קוצר רואי וחוסר סבלנות.

רק לפני כמה שנים שיח הריבונות היה נראה הזוי וחסר סיכוי. היום הוא מוחשי ומצוי עמוק בלב הקונצנזוס של הימין הפוליטי. הריבונות צריכה להיות כזו שמחזקת את הזיקה שלנו ליהודה ושומרון ומעניקה רוח גבית להמשך ההתיישבות בפועל.

לכן, כשהתברר שתכנית טרמפ עושה את ההיפך בשני המישורים האלה - גם כוללת הכרה ישראלית במדינה פלשתינית וממילא מחלישה את הזיקה שלנו ליתר השטח, וגם מבוססת על מפה שמשאירה מובלעות ותפגע בהמשך פיתוחן - היה ברור שלא לנער הזה פיללנו ויש להתנגד לה. בניגוד להערכתו של אלירז, בפעם הבאה שתעלה הצעה כזו היא תהיה טובה יותר, בדיוק כפי שהצעתו של טראמפ היום היא טובה יותר מאילו היא היתה עולה על הפרק לפני עשרים שנה. הסיבה לכך פשוטה - נקודת המוצא לריבונות היא ההתיישבות. ככל שהיא תהיה גדולה יותר ותתפרס על שטח גדול יותר מפת הריבונות הישראלית תהיה גדולה ומקיפה יותר. ההתיישבות, בעזרת השם ובעזרתנו, תמשיך לגדול ולהתפתח, ואיתה גם ההבנה הבינלאומית שאת הנעשה אין להשיב.

ובכלל, מאמרו של אלירז, וכמוהו עוד כמה מאמרים של חברים במחנה הימין בתקשורת שמאשימים את הנהגת ההתיישבות בקוצר רואי והעדר תחכום פוליטי, הם העתק, כמעט אחד לאחד, של עשרות ומאות מאמרים שהטיחו את הביקורת הזו בהתיישבות לאורך השנים. כך טענו כלפינו חסידי המזרח התיכון החדש בראשית ימי אוסלו, חסידי הפשרות והוויתורים הכואבים בגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, ועוד ועוד. תמיד הטיפו לנו על הצורך בפרגמטיות וביכולת להתפשר ולקחת את "מה שיש".

תמיד הפחידו אותנו מפני התגובות הבינלאומיות, הסבירו לנו את הצורך לקבל לגיטימציה בינלאומית והדגישו את המחיר ששווה לשלם לשם כך בוויתורים ופשרות. אם בגין היה שועה לאזהרות האלה ירושלים ורמת הגולן לא היו עד היום בריבונות ישראלית. אם זמביש, פנחס, ישראל הראל, ויהודה עציון היו מקשיבים לקולות האלה לאורך השנים ההתיישבות היתה נראית היום אחרת לגמרי. קטנה וחלשה הרבה יותר. המציאות מלמדת ש"קצרי הרואי" בהתיישבות היו אלה שראו למרחוק.

הבינו את האיוולת שבנסיגות ובריחה מטרור ולחץ בינלאומי, הסבירו בדיוק מה יקרה בשטח לאחר אוסלו והגירוש כשכולם מסביב היו באופוריה, סירבו להסתפק ב"מה שיש", לא התעייפו ולא התייאשו גם אל מול מציאות מורכבת, עיצבו בנחישות והתמדה את המציאות בשטח, ובעיקר - כתבו וממשיכים לכתוב פרק מפואר בהיסטוריה של מפעל התחיה הלאומי שלנו.

זו בדיוק המנהיגות שההתיישבות זקוקה לה - מנהיגות עם ראיה רחבה והבנה פוליטית של תהליכים ארוכי טווח, עם ביטחון עצמי מלא בצדקת הדרך, עם סבלנות ונחישות לתהליכים ארוכים, ועם אמונה יוקדת בעם ישראל ובריבונו של עולם. האמת היא שלא רק ההתיישבות זקוקה למנהיגות כזו. זה הסיפור של מדינת ישראל כולה.