חלום ליל קיץ

דובאי ועזה הן כמו יום ולילה. דובאי העשירה, החדשנית, המתקדמת, רודפת השלום, העשירה במדינות תבל, ולעומתה עזה המאיימת, צמאת הדמים

יוסי אחימאיר , ד' באלול תש"פ

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

יש לי חלום. כמה הייתי רוצה שייהפך למציאות. חלום מזרח-תיכוני, שלצערי ספק אם אי פעם יתגשם. לא שחלומות אינם מתגשמים באזורנו.

פעם חלמנו על שלום עם מדינה ערבית כלשהי, והנה היום אנו כבר מגשימים חלום על הסכם שלום שלישי עם מדינה מדבר חלומית, וזה לא פאטה-מורגנה. כמה היא רחוקה ומעתה כמה קרובה וידידותית, איחוד האמירויות. המגדלים המזדקרים, המסגדים המפוארים, האגמים המלאכותיים ושאר האטרקציות יוצאות-הדופן בקנה מידה עולמי – בקרוב כל אלה לא יהיו עוד בגדר חלום עבורנו.

לא עוד נחיתת-ביניים אקראית בדובאי, עם דופק מואץ של נוסע ישראלי על המטוס, אלא קבלת פנים נעימה, בזרועות פתוחות, בממלכת המיליארדר מוחמד בן זאיד. מדינה שמעולם לא היתה לנו מלחמה עימה, בניגוד לירדן ומצרים, שההסכמים עימן נחתמו לאחר הקזות דם רבות.

השלום הזה, בניגוד לשלום עם שתי שכנותיכם, יהיה חם – מבטיחים לנו יודעי-דבר בדובאי. איחוד האמירויות מגלה עצמאות מדינית ללא מורא, הן מול השכנה הענקית בחצי האי הערבי והן מול השכנה המאיימת מעבר למפרץ.

איזה חוסר צדק. איזה ביש מזל. מצד אחד, יש לנו את דובאי הרחוקה, אבל מצד שני, תקועה לנו עזה הפרועה. כמה חבל שהמצב אינו הפוך - עזה כדובאי... כי בשעה שמעגל השלום פורץ לכיוון מדינות המפרץ, ואולי גם אל המאגרב, אינשאללה, הנה דוקא בגבולנו הקרוב גוברים קולות הנפץ. מה פעמי שלום שם, כך תופי מלחמה כאן.

רצועה אומללה, שצוללת אל סחי העוני, האלימות והדיכוי, שנתונה לשלטון האימים של חמאס מאז עזבנו אותה לנפשה. דובאי ועזה הן כמו יום ולילה. דובאי העשירה, החדשנית, המתקדמת, רודפת השלום, העשירה במדינות תבל, ולעומתה עזה המאיימת משאול התחתיות שאליו התדרדרה, צמאת הדמים. ואם תרצו - דובאי של "אף-35", עזה של בלונים.

החמאס תקוע לנו ולעזתים כעצם בגרון. שנאה קמאית מעבירה את שליטיה הקיצונים של עזה על דעתם. שטופי תאוות רצח, מחציפים פנים כנגד צה"ל, מפיצים תעמולת זוועה כטוב בעיניהם. ישראל גומלת בסובלנות אין-קץ, בהפצצות קלושות מן האוויר. אילו עזה רצתה – וכבר נאמרו הדברים בעבר – יכלה להיות חבל ארץ משגשג, מעין סינגפור של המזה"ת. יכלה להידמות במשהו לדובאי. כמו האמירויות, היא פרוסה לכל אורכה לחוף ים, קרובה לאירופה. ביחסי שלום היתה עשוייה להימצא כיום במקום מזהיר.

כשישראל התנתקה באופן חד-צדדי מהרצועה, נעור אצלנו שביב אשלייה, ששליטיה יחליפו דיסקט, יתמקדו בכלכלתם, בעתידם. ההיפך הגמור התרחש. מרוב שנאת ישראל והיהודים, חמאס והג'יהאד עסוקים רק בחלומות-שוא על חיסול "היישות הציונית". מפיצים תעמולת כזב על מצור וסגר (גם בגבול מצרים?), על ה"כיבוש" שכבר 15 שנה אינה נתונה בו, כאמתלה לשיגור בלונים ורקטות, ועוד מתחננת לפתיחת השערים...

עזות המצח של החמאס בעזה, שאינה יודעת גבול, מתגברת לנוכח החולשות המדומות שראשי הטרור מזהים בישראל השסועה והמפגינה, השרוייה במגפה ולפותה במשבר פוליטי חריף. התגובות הצבאיות הקלושות שלנו על התוקפנות העזתית, רק מגבירות את שחצנות החמאס.

עזה היא חבל ארץ תלותי, שמתקיים על קיבוץ נדבות, שנשען על חסדי זרים, ובראש וראשונה קטר, שאמורה לספק לה מנות חמצן דולריות מדי חודש. מסתבר כי גם לקטר, כמו גם לשאר מדינות ערב, נמאס מהסרבנות העזתית כמו גם זו של הרשות הפלסטינית. אבו-מאזן וחבר מרעיו בוודאי היו מאמצים את דפוס הלוחמנות העזתית אלמלא צה"ל השולט בשטח פנימה.

הפלסטינים נשארים בעליבותם, כנראה כבר לעולם לא ילמדו מניסיון אחיהם הנאורים, ערביי המפרץ. ולכן, בעוד שמעגל השלום עם מדינות ערביות רחוקות עשוי להתרחב בעקבות ההסכם עם דובאי, אין נראה באופק בדל שלום עם רמאללה ועזה. החלום על דובאי בעזה, או על סינגפור בעזה, משעשע, הזוי.

מוטב להתפכח מהאשלייה הזאת. הקוץ הממאיר ששמו חמאס-עזה, לא במהרה ייעקר. ולכן, לא מטוסי "אף 35" לדובאי צריכים להדאיג אותנו, כי אם נשק "מתקדם" בהרבה – אותם בלוני תבערה שמופרחים לכיווננו מהרצועה. שום מדינה לא היתה עוברת לסדר היום על התגרות זו בריבונותה.

לעזה אין תקנה כל עוד דיקטטורת החמאס חונקת אותה, אבל לישראל אין את שמשון שיפיל שעריה. עזה המתנוונת תישאר עוד שנים רבות בעלטה, בשעה שישראל ודובאי המשגשגות יעמיקו את שיתופי הפעולה ביניהן. בחלומי פינטזתי שדובאי תהיה בעזה, במרחק שעת נסיעה מתל-אביב, אבל גם כשהיא מרוחקת בקו אווירי יותר מאלפיים ק"מ מאיתנו, אנחנו מתברכים בשלום עימה. וכן – טוב שיהיה ברשותה נשק אמריקני מתקדם. אל נשכח: החזית שלה היא איראן, לא ישראל.