הזמן פועל לרעתנו - קובי אלירז בתגובה לבצלאל סמוטריץ'

כעוזר שרי הבטחון לענייני התיישבות ברוב המקרים נאלצתי לפעול יותר כמו ״סמי הכבאי״ ולכבות שריפות ומשברים ופחות מדי כמו ״בוב הבנאי״

קובי אלירז , ח' באלול תש"פ

הזמן פועל לרעתנו - קובי אלירז בתגובה לבצלאל סמוטריץ'-ערוץ 7
קובי אלירז
צילום: טובי שריד

קראתי בעיון את תגובתו של חברי, חה״כ בצלאל סמוטריץ' למאמר שכתבתי, שכלל גם ביקורת שלי כלפי הדרך שהוביל, כנציג של ההתיישבות.

ראשית אומר שאני מאוד מעריך את חבר הכנסת סמוטריץ', שניחן בחוכמה ובלהט ופועל נמרצות למען ההתיישבות מתוך תחושת שליחות אמיתית.

אני מקווה שהמחלוקת ביננו היא לשם שמים וככל הנראה היא יותר עמוקה מכתיבת מאמרים, היא קשורה לפרשנות השונה של כל אחד מאיתנו למציאות, לנסיבות, ולאמונה בדרך המתפתלת.

העניין מתחדד גם לנוכח פסיקת בגץ הקשה שניתנה השבוע לגבי מצפה כרמים ושוב עולה שאלת הריבונות ופספוסה.

אני מצוי בסוגיות הרבות והמפורטות שבהם עסוקה ההתיישבות כבר קרוב ל- 20 שנה, דרך החתחתים מוכרת לי ברחל בתך הקטנה.

במהלכים השונים לאורך הדרך, מול משרדי הממשלה, הפקידות והפרקליטות, המציאות חייבה אותנו לשלב ידיים, לעיתים להאבק ולעיתים להתפשר מתוך הבנה שהתועלת גדולה מהנזק.

לצערי, כעוזר שרי הבטחון לענייני התיישבות, ברוב המקרים נאלצתי לפעול יותר כמו ״סמי הכבאי״ ולכבות שריפות ומשברים ופחות מדי כמו ״בוב הבנאי״.

עסקתי בעיקר בהתמודדות מול מאות עתירות המוגשות נגד ההתיישבות, בגיבוש תשובות מדינה מסדירה ולא הורסת, ובמציאת פתרונות ותשובות משפטיות שיאפשרו למדינה לתקן את הדרוש תיקון.

הופתעתי מהשוואה שערך חה״כ סמוטריץ בין הביקורת שלי שהיא ביקורת מבית, לבין ביקורת מחנה אוסלו כלפי מחנה הימין.

הביקורת שלי היא כלפי שיטת ההנהגה שחה״כ סמוטריץ מייצג ושותף בה, הדוגלת בפתרונות מוחלטים ומיידיים (שבד"כ לא צולחים) בבחינת הכל או כלום. להערכתי מדובר בגישה תמימה מידי שאינה יכולה להוות מתכון להנהגה אחראית ולהישגים ממשיים.

אינני פועל מתוך יאוש, גם לא הסכמתי לוותר על אף שעל, אלא שבתפיסתי חייבים לדעת להבחין בין עיקר לטפל ולזהות מתי הנסיבות מאפשרות פריצה ומתי אינן. אני מאמין בניתוח קר של מה חשוב ומה חשוב יותר ואיפה ומתי ההתעקשות בסגנון "ייקוב הדין את ההר" גורמת יותר נזק מתועלת.

בניגוד להשקפתו של חה״כ סמוטריץ, להערכתי, הזמן פועל לרעתנו. על כל דונם של הרחבת ההתיישבות אנו מפסידים 10 דונם של השתלטות פלסטינית. גם בזירה הבינלאומית לא לעולם חוסן. המחשבה כאילו אחרי ממשל טראמפ יגיעו ממשלים יותר אוהדים היא לדעתי מנותקת מן המציאות.

הבחירה הכואבת היא בין המצב הקיים היום, בו אנחנו מאבדים מדי יום עוד משטחי C או מקבלים פסיקות בגץ שמתבססות על הדין הבינ״ל ועל דין האזור ושומטות את הקרקע מתחת לרגלנו ובין מצב שיסדיר את מעמד רוב שטחי C הנמצאים בפועל בידינו, יתן כלים לפתרונות (בוודאי להתיישבות הקיימת) וימנע את המשך ההשתלטות הפלסטינית.

ההחלטה שלא לבחור בין שתי האפשרויות האלה, אלא להמשיך ולהמתין להזדמנות אחרת, טובה יותר, שאולי בוא תבוא – היא בחירה שמחירה הכבד בצידה.

ממשלת ישראל חתמה על הסכמי אוסלו, וואי והמשיכה לוותר בפועל על חלקי מולדת לא אחת, אפשר להתעלם מכך ולחשוב שכל זה לא קרה ולא קורה, אפשר גם לדמיין שהערבים ייעלמו מכאן במחי עפעף ובקסם, או אולי בפיצוי כספי נדיב כפי שחה”כ סמוטריץ כתב בתוכניתו המדינית, אבל לצערי חה״כ סמוטריץ מסרב להבחין בין החלום והחזון לבין המציאות בפועל. האם הפתרונות הכוללים והמהירים שאותם הוביל צלחו?

עמדתי לעניין חוק ההסדרה לא נולדה ביום שבית המשפט ביטל את החוק אלא בזמן אמת. חה״כ סמוטריץ טוען שעצם העלאתו של חוק ההסדרה חסר הסיכוי חלחל לתודעת ההמונים והביס את רעיון 2 המדינות. גם אם נניח כי הרעיון חלחל, לדעתי הוא יצר גם רתיעה ממנו, ודאי לחלק נכבד מהציבור על אף תוזזותו הכללית ימינה וצרב תחושה של כשלון בציבור שלנו.

מעל הכל, בפועל הדרך של חוק ההסדרה לא הצליחה להסדיר ולו מרפסת אחת וזרקה לפח שנות שלטון ימין נדירות ויקרות מפז על מקסם שווא ועכשיו לאחר נפילתו מה היה יותר מתבקש מהחלת הריבונות???
אכן הדרך ארוכה ושינוי המגמות שאנו מאמינים בנחיצותו, איטי ומייגע.

ההתיישבות גדלה וגם התמיכה בה, אבל זו עדיין תמיכה מרחוק, פאסיבית ולא מקדמת, שכן חלום השלום/ קץ הסכסוך לצד ההפחדות שמנגד עדיין מאיימים עליה.

לצערי, המחשבה של חה״כ סמוטריץ שמחר בבוקר תקום ממשלת ימין (יותר ימין ממה שהיתה לנו כאן ב 5 שנים האחרונות) ואז נחוקק את חוק ההתגברות והמציאות תשתנה בין לילה, הינה בעיקר משאלת לב נעימה שממשיכה את אותו עיקרון שיפה אולי בתנאי מעבדה אוטופיים ומתרסק לנוכח המציאות...

אני מעדיף לפעול בדרך הארוכה שהיא בפועל הקצרה, במסגרת זו, זכיתי להיות שותף בגישה זו להסדרת עדי- עד, מצפה דני ותפוח מערב וכן הסדרת התב"עות המורכבות של עפרה, כפר עציון, מעלה אפרים וניל"י ובע"ה בעוד מקומות בעתיד. והלוואי ויכולנו לקצר את הדרך, אך כרגע לא קיימת אפשרות כזו.

אני מסכים עם חה״כ סמוטריץ שריבונות היא עניין חשוב ומשנה מציאות ולכן משתאה נוכח העובדה שהוא עמד בראש המתנגדים לה.

האם הוא חשב שנחיל ריבונות על כלל השטח בוקר אחד, רק בגלל שאנחנו מאמינים שזה הדבר הנכון לעשות? עם ישראל איתנו במהלך הזה? הישראלים (עוד לפני השאלה הבינלאומית) באמת מוכנים להחיל ריבונות על 2 מיליון+ פלסטינים בלי לתת להם זכויות אזרח?

נכון, ניסים והתערבות אלוקית תמיד יכולים להיות, אבל לבנות על זה כמובן מאליו ופשוט להניח שזה יקרה כי כך אנחנו רוצים, לא הגיוני ולא ריאלי.

מהי האלטרנטיבה, לה אנחנו יושבים ומצפים לשיטת סמוטריץ? להמתין להצעה יותר טובה שלא הגיעה עד כה וספק גדול מאוד אם תגיע?

הצעת הריבונות בתוכנית המאה, על אף חסרונותיה הרבים (כולל המדינה הפלסטינית שכרוכה בהתניות לא מעטות במסגרת ההסכם ושבפועל כבר קיימת ועליה ישראל חתמה כבר באוסלו, כיום אף ישראלי לא נכנס לשטחי A ו-B) יכולה היתה לעצור את ההידרדרות בשטח באופן משמעותי וגם למנוע פסקי דין של בגץ כמו שניתן השבוע בעניין מצפה כרמים.

בעיניי, הבחירה לסכל את התוכנית היא חוסר אחריות משווע ומעידה יותר מאלף עדים על חוסר אמיתי בהנהגה ובהבנה שלה בעובדות ובפרטים הקטנים.

כן, אנחנו עם סגולה וארץ ישראל שייכת לנו, הכל מתחיל מהאמונה שלנו בעצמנו, אבל התהליך של שיבת עמנו (לא רק ציבורנו) לארצו ולעצמו אחרי 2000 שנות גלות הוא תהליך ארוך ומייגע. ובדרך יש גורמים ושיקולים רבים, חלקם גם בינלאומיים, שצריך לקחת בחשבון, גם חז״ל החשיבו את הכרת האומות בנו, וכנראה שכדי להיות חברים במדינות ה- oecd ובמשפחת העמים, לקבל דירוג אשראי גבוה ולקנות f-35 וגם צוללות אין לנו ברירה אלא גם לחתום על מיני אמנות שאת חלקם אנחנו ודאי לא אוהבים, אבל במאזן הרווח וההפסד הלאומי הם כנראה עדיין נצרכים ומועילים יותר ממזיקים.

האמירות שיש בהן שורש נכון של הרצון למשהו אמיתי יותר ולא מתרפס, המציעות להחליף את כל הפקידות ואת כל השופטים הינן ילדותיות ולא מציאותיות. העבודה הנדרשת כדי לחולל שינוי מהותי היא שיטתית ועקשנית, לאורך ימים ושנים.

ההתיישבות והימין בעת הזו זקוקים להנהגה מאמינה ומפוכחת, ראש הממשלה הנוכחי שאין חולק על כישרונו, אינו עומד איתן דיו בתפיסתו הלאומית ולכן אנו מאבדים את השטח וככלל מעדיף טיפול והובלת סוגיות חוץ מאשר סוגיות פנים.

אי החלת הריבונות חתומה לגמרי על שמו ובוודאי שלצערי גם הנהגת הימין תרמה לכך לא מעט ואי אפשר להתכחש לכך. הימין האידאולוגי צריך להוביל ולהאיר דרך במציאות מאוד מורכבת, היא לא קשורה רק להתיישבות, אלא נוגעת גם בכלכלה, בחינוך, ברווחה, בבריאות בכל תחומי חיינו בארץ הזאת.

שת"פ בין כלל הכוחות ובתי המדרש של הציונות הדתית ועוד נצרך יותר מתמיד. לאור העובדה שהחמצנו את ההזדמנות ההיסטורית לעלות מדרגה באמת ולהחיל את הריבונות, ראוי שבפעמים הבאות נגיע יותר מוכנים, מבוררים וגם מפוכחים, עם חזון של רוח גדולה המתבטאת בתבונה פוליטית ומעשית שיסללו דרך להגשמתה.