מאה שנות רצחנות

מה קושר בין הרב שי אוחיון הי"ד שנרצח בפיגוע בפתח תקווה לבין יאיר אסיסקוביץ יו"ר ברית חיילי האצ"ל? יוסי אחימאיר מסביר

יוסי אחימאיר , י"ב באלול תש"פ

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

באדמת בית העלמין סגולה בפתח-תקווה נטמנו בסוף השבוע שעבר שניים מתושבי העיר. בלילה שבין חמישי לששי נטמן שמה הרב שי אוחיון ז"ל.

כשיצא בבוקר יום חמישי למלאכת יומו, לא ידע שיהיה זה יומו האחרון. וכי ממה היה צריך לחשוש? הוא חי בשלווה בפתח-תקווה עם משפחתו, עבד ולמד בה, ואז בצהרי היום, לצד התנועה הסואנת, התנפל עליו מאחור בן עוולה ערבי ודקרו למוות. הרב הצנוע, תלמיד חכם, רק בן 39, נרצח לא הרחק מביתו. ובו בערב, לא הרחק משם, הובא למנוחת עולמים.

למחרת, ביום ששי בצהריים, מתקיימת עוד הלוויה בסגולה. הנפטר היה מוכר יותר: יאיר אסיסקוביץ, יו"ר ברית חיילי האצ"ל, שהלך לעולמו בן 88. אלמלא הקורונה, רבים יותר היו מלווים אותו למנוחות בעיר בה נולד, בה חי, בה פעל ובאדמתה נטמן. יאיר הצטרף אל אחיו, לוחמי האצ"ל, בחלקה המיוחדת להם שאותה טיפח ובה נתן לכל אחד מהם את הכבוד הראוי לו, בשם האירגון.

את הרב אוחיון לא היכרתי. שמו עלה לכותרות רק עם הירצחו. גדול בתורה, איש משפחה צנוע, תלמיד חכם. חיים צעירים נגדעו באיבם, רק על שום שהיה יהודי וישראלי. הרצחנות הערבית הגיעה לעוד שיא של נוולות ושנאה. לדאבון הלב, מהר מאוד עברנו על הרצח הנורא לסדר היום. מהר מאוד נשתכח הרב, נשתכח האסון. לסטטיסטיקת חללי האיבה הערבית נוסף שם, ולמשפחת השכול נוספו אלמנה וארבעה יתומים קטנים.

למחרת הרצח, הקדיש עיתון "הארץ" לידיעה עליו כותרת בת טור אחד בלבד (ולצידה תמונה של זירת הפיגוע על ארבעה טורים), לעומת כותרת בת שמונה טורים, פרוסה לכל הרוחב באותו עמוד ראשון, על חקירת ההריגה בירושלים של הפלסטיני בעל הצרכים המיוחדים איאד אל-חלאק. אכן, הירי באיאד, כפי שאמרו החוקרים, לא היה נחוץ, הוא לא סיכן איש. ישראל אינה עוברת לסדר היום על המוות הזה, מתנצלת, מצטערת, חוקרת. מוות מיותר, בשוגג, ביד קלה מדי על ההדק. המשפחה בוודאי תקבל פיצוי, לאחר תום החקירה.

לעומת זאת, רצח הרב שי אוחיון נעשה במתכוון, בזדון, בפתאומיות, מתוך שנאה יוקדת ליהודי שמתהלך לו בניחותא הביתה בתום תפילה. עוד רצח בשרשרת מעשי הרצח שמבצעים ומנסים לבצע ערבים מהשטחים, שנכנסים בקלי קלות לתחומי ישראל. כבר אין להם צורך באישורי כניסה ושהייה. המוני ערבים עוברים מדי יום בפרצות שבגדר המערכת אל תחומי ישראל, מגיעים ליישובים, גונבים, מתנכלים, משבשים את שלוות החיים.

כך למשל בקיבוץ בחן, במזרח עמק חפר, מירדפים אחר מסתננים מסוכנים הם כבר עניין של שיגרה. עם חשכה התושבים נאלצים להסתגר בבתיהם עד יעבור זעם. הורים חוששים להתיר לילדיהם להסתובב לבדם בשבילי היישוב הפסטורלי. כך היה גם בראש-העין, שם נדקר קשות תושב ישראל בידי פועל פלסטיני, בבניין ההולך ונבנה. אז למה מחכים גורמי הביטחון – לאסון הבא?

יאיר אסיסקוביץ, נצר למשפחת מייסדי "אם המושבות", נין לאלעזר ראב, חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה, היה נמלא ללא ספק זעם למשמע הרצח המתועב שבוצע בצהרי היום בעירו, והרב אוחיון איננו החלל הראשון. רבים המה הנופלים מבני פתח-תקווה, ששילמו בחייהם מאז סוף המאה ה-19, על הגנת המושבה מול הפורעים הערביים, ובמערכות ישראל. הדוגמא המוקדמת התרחשה במאי 1921. ערביי שבט אבו-קישק פתחו בהתקפה הגדולה על פתח-תקווה. צעירי המושבה יצאו להגנתה וביניהם אבשלום גיסין, שנפרד ממשפחתו באומרו: "את ראשי אתן ואל המושבה לא יכנסו להתעלל בנו". הערבים כבשו חורשת אקליפטוסים, אבשלום וחבריו הגיחו מבין הפרדסים, והדפו את הפולשים. אבשלום ועוד שלושה מגינים נפלו והובאו לקבורה למחרת היום בבית העלמין של פתח-תקווה. מאה שנה חלפו מאז - והרוצחים הערביים בשלהם. ועם זאת – ראו את העיר כיום, על מגדליה ורבבות תושביה. אנחנו בונים ומתבססים, הערבים מתנכלים ונסוגים.

מן הזן הפתח-תקוואי האמיץ היה גם יאיר אסיסקוביץ. כבר בגיל 16 השתתף בפעולות האצ"ל, לשיחרור המולדת מידי הכובש הזר הבריטי. את מרבית שנותיו האחרונות הקדיש להנצחת אחיו, חללי האצ"ל, ולהפצת מורשת גבורתם והקרבתם, מול המסלפים והמעלילים. חוצות פתח-תקווה, אולי יותר מכל עיר אחרת, מלאות כיום בשלטי הנצחה ובאנדרטאות של חללי כל המחתרות, הודות ליוזמותיו. כמו לפני מאה שנה, גם ב2020 משלמת פתח-תקווה מחיר דמים, ברצח הנורא לאור היום של בן העיר הרב שי אוחיון. הציפייה היא שצה"ל יעשה את המוטל עליו מול בית המחבל, כעונש מרתיע, כפתח לתקווה, ושבג"ץ לא יעצור בידו. שאם לא כן – עוד חללים ישראליים צפויים ליפול בדרך.