הילדים של המחר

איך ומה יזכרו הילדים של היום את מגפת הקורונה בעוד עשרות שנים? הרב חגי לונדין מסביר על הדרך להשאיר חותם חיובי ומשמעותי

הרב חגי לונדין , כ' באלול תש"פ

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
צילום: ללא

עוד חמישים-שישים שנה, כשחלקנו כבר לא נהיה פה, הילדים שלנו - שיהיו כבר סבים וסבתות - יספרו לנכדים ולנכדות שלהם על מגפת הקורונה של שנת 2020.

הם יספרו להם שהם חיו בעולם בשנים תש"פ-תשפ"א, זמן בו הביא הקדוש ברוך הוא מגפה לעולמו, ואז הם יקרינו להם תמונות - אולי בהולגרמת תלת ממד - כיצד ההורים, המורים, והמבוגרים סביבם התנהלו ברגעים הקשים הללו.

מן הסתם לא יהיה מנוס מהקרנת תמונות מביכות של מבוגרים שאיבדו עשתונות, קיטרו ללא הפסק; האשימו מגזרים אחרים, התעייפו מלהקפיד על ההוראות; הפיצו פסימיות ופחדים; זעמו וכעסו על כל העולם.

לעומתם, הם יוכלו גם לספר על מבוגרים שנותרו קרי רוח גם בימי אפילה. גיבורים שעסקו פחות בהאשמת אחרים ויותר בלקיחת אחריות אישית,  שהקפידו על ההנחיות, ניסו למזער נזקים; לקחו את הקשיים בפורפורציה הנכונה. עודדו, ניחמו, ודאגו שלפיד התקווה לא יכבה.

היו מבוגרים אחראים כאלה במלחמת יום כיפור, היו מבוגרות אמיצות כאלו בימי יציאת מצרים, במרד הגטאות ובימי הצנע.

אם מגפה מוגבלת, הנמשכת במקביל לחיי נוחות ומותרות של המאה ה21, מערערת את האדם - כיצד יעניק לילדיו חוסן להתמודד עם אתגרי החיים העתידיים?

הקשיים שאנו חווים כעת הם כאין וכאפס לעומת הקשיים שחוו דורות קודמים; דורות שבנו תוך כדי בתים מפוארים. בזכותם אנו כאן.

אמונה. חוסן. אחריות אישית. עין טובה. שמחה - אלה הם הנכסים החשובים ביותר שניתן להעניק לילדינו בעת זאת.
בבקשה שלא נחמיץ את זה.


הרע יעבור.
הטוב יתגבר.
בעזרת ה'