חקירות מושחתות

האמת, כמו זרמי מים תת קרקעיים, תמיד תמצא דרך לפרוץ אל פני השטח; ואם מישהו חשב שמה שקרה במערכת אכיפת החוק במהלך החקירות של בנימין נתניהו יהיה יוצא מן הכלל, אז הוא טעה בגדול.

עמית סגל דאג לכך; אבל לא רק הוא. תמיד יימצאו האנשים שלא יכולים להשלים עם שקרים ועם עיוות האמת ועם הניסיון למנוע מאור השמש את הגישה למי שפועלים במחשכים.

בזמנו קיימתי שיחה עם ראש הממשלה, ביוזמתו, ובמהלכה הוא קבל באוזני על ניגוד העניינים שבו מצויים חלק מהחוקרים. מאז לא חזרנו לשוחח, ולכן אינני יודע מה הוא למד מאז, אבל ברור לי שכבר אז היו דברים שהרגיזו אותו מאוד. ראש הממשלה ידע שמי שעומד בראש מערך החקירות נגדו, רוני ריטמן, מפקד להב 433, מאשים אותו שהוא עומד מאחורי התלונה של קצינת משטרה בגין הטרדה מינית.

הוא גם ידע, ללא ספק, שיש לריטמן גיבוי מלא ממפכ"ל המשטרה; מי שהאשים את בנימין נתניהו בהעסקת חוקרים פרטיים כדי שאלה יטרידו את חוקרי המשטרה. גם האשמת שווא זאת מעולם לא נחקרה; אבל היא העידה על הלך רוח מסוים של ראשי המערכת.

זמן מה לאחר מכן, חייב בג"ץ את רוני אלשיך לנקוט בצעדים פיקודיים נגד ריטמן. אלשיך התפתל – אולם בסופו של דבר ריטמן ראה את דלת היציאה. אבל מה שלא קרה הוא, שאף אחד לא באמת בדק מה קרה עד אז במהלך החקירות; ובמילים אחרות, כיצד נהגו מי שביקשו לקיים את "רוח המפקד".

למשל, אותו קצין שקיים קשר רומנטי עם מי שהייתה מאוד מעוניינת בתוצאות החקירות. סיאוב זה בחקירה הגיע למח"ש שביקשה לבדוק את הדברים אבל מי שהיה אז מ"מ פרקליט המדינה, שלמה (מומי) למברגר, עצר את מהלך החקירה; לדבריו, "מסיבות ידועות". בד בבד, מי שעמד אז בראש מח"ש נשלח הביתה ובמקומו שובצה מי שהייתה, להתרשמותי, נוחה למפכ"ל ולפרקליט המדינה.

אלה השיטות הנהוגות ברחוב סלאח א-דין. ובהקשר זה אני יכול לספר, שראיתי את למברגר בתפקידו הקודם, כפרקליט מחוז תל אביב, שם הוא החליף את רות דוד. לא הופתעתי. מי ששלח אותו לשם לא רצה, להערכתי, שהתיקים שבהם טיפלה רות דוד יתגלגלו לידיים שאין לסמוך עליהן. אני לא יודע מה באמת קרה – אבל זה בכלל לא חשוב. שי ניצן הזדרז לקבור את הפרשה.

כך או אחרת, בפרקליטות המדינה יודעים לצופף שורות. שי ניצן, למברגר, ליאת בן ארי, אביחי מנדלבליט; כולם התגייסו לשם כך. המשך המרדף הפסול שלא היה, לטעמי, מושחת ממנו אחר ראש הממשלה.

בהיעדר גוף מפקח, ובהשראת הבג"ץ, אין גבול לשימוש הנפסד בכוח השררה. קודים של ארגון פשיעה לא נפסלים על הסף ; והדוגמאות הן רבות מאוד. עמית סגל הצביע, לדוגמה, על שי ניצן, אז פרקליט המדינה, כמי שמנע את מיצוי החקירה של מה שקרה באום אל-חיראן. הסברו של ניצן מופיע בכתובים. כמו בפרשת הקצין שפעל במפורש תוך ניגוד עניינים, התירוץ היה שאין ליתן נשק בידי מי שמבקש לקעקע, כביכול, את מערכת אכיפת החוק (כשהכוונה היא לבנימין נתניהו).

אינני יודע כיצד כל זה - ודברים אחרים שמדיפים ריחות של ביבים שכבר פורסמו - ישפיע על מהלך המשפט, אולם מנדלבליט כבר נשלח לחזית המאבק. כעת הוא מאיים, לא פחות, בקביעה שנבצר מנתניהו מלשמש ראש ממשלה בגלל התקפותיו על מערכת המשפט. אין סיכוי למהלך כזה – אבל זאת הדרך שבה פועלת החונטה המשפטית במחוזותינו; בחסות שופרותיה בעולם התקשורת.