השנה היא שנה מיוחדת. השנה נזכה לחוג ראש השנה שבו מזכירים את התרועה; לא תוקעים אלא רק מזכירים - כך לפחות ביום הראשון. כשחז"ל שאלו מדוע לא תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת אלא במקדש, הם התלבטו בעניין. הבבלי (ראש השנה כט, ב) מציג בתחילה את דעתו של ר' לוי, שסובר שמקור הדין מהתורה: פעמים שהתורה מציינת את ראש השנה כ'יום תרועה' – ואז מדובר על ימי חול שבהם צריך לתקוע; ופעמים שהיא מתייחסת לראש השנה כ'זיכרון תרועה' – וכוונתה לראש השנה החל בשבת, שבו יש רק להזכיר את התרועה. בירושלמי (ראש השנה פד, ה"א) הדברים כתובים באופן פשוט, כך שלכאורה זוהי המסקנה הסופית (ירושלמי שם, תוס' רי"ד; תורה שלמה יג, עמ' 153), וכך גם מופיעים הדברים במדרש (ויקרא רבה אמור כט, יב).
מאידך, בתלמוד הבבלי הקשה רבא על סברה זו, ולמסקנתו ולהלכה, הסיבה שאין תוקעים היא משום גזרת חכמים – שמא מי שאינו יודע לתקוע יוליך את השופר ארבע אמות ברשות הרבים כדי ללמוד אצל מי שיודע.
לאחר סיכום הדברים הללו, שמהם מובן כי רק מדברי חכמים אין תוקעים בשבת, לא היינו מצפים לפגוש את החילוק בין 'זיכרון תרועה' ל'יום תרועה' בסידור, אך ראה זה פלא – זהו בדיוק החילוק שאנו עושים בתפילת העמידה של ראש השנה: בשבת חותמים ב'זיכרון תרועה', ובחול ב'יום תרועה'!
החלוקה הזו שבתפילה אומרת דרשני. היא מלמדת אותנו שגם אם אנו פוסקים כי למעשה מן התורה אפשר לתקוע בשבת, עדיין ראש השנה שחל בשבת ייחשב תמיד כ'זיכרון תרועה', ולא כ'יום תרועה' (הערת הגרי"ד סולובייצ'יק בעקבי הצאן, רכו).
מדוע? מהי הסיבה שאנו מכנים יום שכזה רק כ'זיכרון' לתקיעת השופר, אם עקרונית אפשר לתקוע בו ממש?
לעורר מתרדמת הזמן
הפעולה שאנו עושים בתקיעת השופר מעוררת לכאורה תמיהה אחת גדולה. כל אומות העולם מקטרגים על ישראל: מה טעם יש בתקיעה בקרן בהמה (הקדמת המהרח"ו לע"ח)? איך תקיעה שכזו תכפר ותמתיק את הדין, ומה יש בה שישראל כל כך חרדו לקראתה כל הדורות?
תקיעת השופר היא מגזרת הכתוב, אך רמז יש בה: עורו ישנים מתרדמתכם – כך כתב כבר הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד). התרדמה שעליה מדבר הרמב"ם איננה פיזית, אלא רעיונית. זוהי תרדמה שנופלת על התרבות כולה, על האדם בכללותו, זה שרודף ועסוק בטרדות הזמן. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם", כתב ריה"ל. אין שום צורך בכיסוי לעיניים כדי שלא לראות ולא לשמוע. די בכך שהמוח יהיה טרוד בהבלי שקר, כדי שהאדם יפסע מעדנות אל פי התהום. את העצה הזו הכיר כבר פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה, ט).
החברה המודרנית שלנו קידשה את התרדמה. הקפיטליזם המודרני עיצב דמויות אנושיות אוטומטיות, שכל עניינן בחיים הוא הצריכה. השוק הריכוזי הקפיטליסטי זקוק לבני אדם שישתפו פעולה בשקט ובמספרים גדולים, ושרוצים לצרוך יותר ויותר. אנשים שאין להם ייחודיות ושאפשר להשפיע עליהם בקלות. שירגישו חופשיים ועצמאיים מחד, ומאיד יהיו מוכנים לעשות את המצופה מהם בלי שום חיכוך.
אך האדם נעשה מנוכר – לעצמו, לזולת ולטבע. הוא נעשה בודד וכאוב. הוא עלול להתעורר, אך אל דאגה, בשביל זה יש סמי הרגעה רבים המסייעים לנו להשכיח את הכאב האנושי הזה, הכל כך אישי ומודע. איך? שגרת בידור. האדם מתגבר על הכאב בעזרת צריכה של צלילים ומראות, ובעזרת הסיפוק מקנייה מתמדת של דברים חדשים. עוד פלא טכנולוגי, ועוד פטנט חדש, והאדם נשבה שוב, ודעתו הוסחה (אריך פרום, אמנות האהבה עמ' 77-78).
השטות הזו, ההבלים הממלאים את מוחנו, מדרדרים אותנו בלי שנשים לב. "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג, א) כבר קבעו חז"ל, ובחברה שבה ה'נונסנס' שולט, הדברים מתחזקים פי כמה.
קול דממה
עצה נפלאה נתן לנו הקב"ה: תקעו בשופר, הקיצו מתרדמתכם. השופר אינו אלא אמצעי נגינה פרימיטיבי. אין בתקיעה זו שום אפשרות של התחכמות. זה רק אתה והשופר. אי אפשר ליצור מנגינות, וגם אם ממש תתאמץ, לא תוכל להראות את חוכמתך הגדולה בתקיעה. תקיעה פשוטה אחת, ועוד כמה יבבות. וזהו. זה כל מה שנדרש כדי להעיר אותך. במשך דקות ארוכות אנחנו מתרכזים בשמיעת קולות פשוטים. וצריך ממש לשמוע, להאזין ולהתרכז. במה? בפשטות (מאמרי הראיה, עמ' 147).
"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג, ו) - ממה הם חרדים? מהשופר?! ממש לא. הם חרדים מעצמם. מהבור שבו הם נמצאים, אך לא ראו עד עכשיו.
'יום תרועה', הוא היום שבו אנו מפרידים בין המוץ לתבן, בין העיקר לטפל ובין הרע לטוב. האדם מתעורר ומתחיל להתבונן בעצמו. ההתכנסות השכלית הזו, המתרכזת בקולות פשוטים בלבד, משתיקה את אלפי הקולות המתרוצצים במוחנו ללא הרף, ומאפשרת להבין מהי הדרך הנכונה.
כל זה נכון כשראש השנה חל ביום רגיל. העבודה ב'יום תרועה' עוסקת ב'תפעול מחדש' של המערכת האנושית כולה (שער הכוונות, דרושי ר"ה א). הקביעה החדה של הטוב והרע, המר והמתוק. עולם ברור - התחלה לשנה חדשה.
בשבת הדברים שונים לחלוטין. שבת הוא יום של מנוחה, מעין עולם הבא. המשמעות היא שבשבת, הסגולה הישראלית מנצחת את הטבע האנושי הכושל, ומעלה את הכול. גם אם נפלת, וגם אם נכשלת כל השבוע - שבת היא לא הזמן להזכיר את העוונות. מדוע? משום שבשבת כל המציאות כולה - וזה כולל גם את האדם - נמצאת במקום אחר לגמרי. המימוש הישראלי מגיע לשיאו. כל מה שטמון בנו, כל מה שנחשב בנו לסגולה וזקוק לעבודה קשה של הוצאה לפועל, מקבל ביום אחד מעין קפיצת מדרגה, ומגיע למימוש למשך עשרים וארבע שעות (ערפילי טהר, דף כ-כא, החילוק בין בירורים להעלאה). מובן שהציפייה מאיתנו היא שמתוך השראת קדושה שכזו, נמשיך את האור גם לימות השבוע.
שנה של סגולה
כשראש השנה - היום שבו אנו צריכים להתחיל מחדש - חל להיות בשבת, הוא מוצא עולם חדש. עולם של סגולה. בעולם שכזה אין רע. אין טפל, והמר הפך למתוק. במעין עולם הבא השבועי שלנו אנחנו מטיילים בגן עדן, גלי המוח שלנו שקטים, וגם קליפת העץ מקבלת טעם. מתברר לנו שהרע העולמי איננו קיים. כל מה שעברנו בימות השנה, בימות השבוע, מתאים בדיוק למה שהיה צריך להיות, וממילא אין שום רע (אוה"ק ב, עמ' תסא). "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ" (קהלת ג, יא), "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו, כג). כל שנותר לעשות הוא רק לאגור בזיכרון את הרגעים הללו. לזכור, כדי לא לשכוח. לכן אנו קוראים ליום הזה 'זיכרון תרועה': לזכור את אשליית הרע שנשברה. לזכור, פשוט לזכור (השווה מדבר שור ח).
בשבת הקרובה ראוי לנו לעסוק הרבה בהתבוננות. להתבונן במעלת ישראל הנפלאה, ובבחירה האלוקית בנו המתחדשת בכל שנה ושנה. הכרת המעלה, המתגלה במיוחד בשבת, כשכל אחד מישראל הוא מבני המלכים - בוודאי לא תאפשר לנו לשקוע שוב בבוץ העבדות.
כשראש השנה חל בשבת, עבדי הזמן יוצאים לחופשי גם בלי שיקראו להם בתקיעת השופר. שנה שמתחילה כך, מותר לנו לצפות שתהיה מוצלחת במיוחד (מי השילוח ח"א, ראש השנה). כשכולנו טבלנו בחירות השבתית והתעוררנו לקול 'שופר הזמן' השבתי, יש לקוות שבשופר גדול ייתקע סוף סוף לחירותנו.
הכותב הוא מייסד ומנהל מכון 'רבנן דאגדתא'
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)