אחוזי אמוק

ליבסקינד, וחבריו לדעה, סבורים שהדרך לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית תלויה בוויתורו של ראש הממשלה על מאבקו מול מערכת המשפט

ד"ר חיים משגב , ט"ז בתשרי תשפ"א

בנימין נתניהו
בנימין נתניהו
צילום: חיים צח / לע"מ

אני לא יודע איך להתחיל את תשובתי למאמרו של קלמן ליבסקינד שהוכתר בכותרת "אינו יכול עוד" שפורסם במעריב (ב – 20.9.2020), ולכן אני אתחיל מהסוף: זה לא יקרה.

בנימין נתניהו לא יפרוש מן המאבק. אלפי החוליגנים פורעי החוק, אלה שמכים שוטרים ופוגעים בעיתונאים שעושים את מלאכתם, או אלה הרעבים לאנרכיה פוסט ציונית, למיטב התרשמותי, לא יגרמו לראש הממשלה להרים ידיים. הוא לא קורץ מן החומרים שגורמים לאנשים להתייאש במעלה הדרך.

זה החינוך שהוא קיבל בבית. זאת התורה שמשמשת נר לרגליו. לא איומיו של היועמ"ש, מי שהפך, לדעתי, זה מכבר לשחקן פעיל במגרש הפוליטי, ולא אלה שמהדהדים את מסריו, לא יכרסמו בנחישותו.

כך נהגו לפניו ראשי המחנה הלאומי. כך נהג זאב ז'בוטינסקי כשמחנה השמאל העליל על תלמידיו שהם אלה שרצחו את חיים ארלוזורוב על חוף ימה של תל אביב. מאומה לא עצר בעד ראשי המחנה הזה. בידוי ראיות היה אחד מן האמצעים ששימשו אותם. החשש מפני אובדן השלטון במוסדות של היישוב היהודי בארץ ישראל מאוד הטריד אותם.

זאת הייתה מאז ומעולם דרכם. בהשראת המהפכה הקומוניסטית, הם תמיד דגלו באלימות מאורגנת שלא אחת גרמה לקריסת מדינות שנכנעו לניהיליזם שהפיצו מנהיגי המחאות האלימות. השנאה לאחר, למי שלא הולך בדרכם, הייתה טבועה בדמם. זאת הייתה משנתו של המחנה הבולשביקי בעם היהודי. את תורותיו הוא ינק ממקומות ששם הצליחה האנרכיה החברתית לתרום לחילופי שלטון אלימים. אף פעם לא חשבו במחנה הזה שיש לכבד הכרעות דמוקרטיות ובכל פעם שהתעורר חשש בלב אנשיו שהגה השלטון עומד להישמט מידיהם הם נהגו כאחוזי אמוק. מאומה לא עצר בעדם.

וממש כמו בימים אלה, כל האמצעים כשרים בעיניהם. כך הם נהגו בעת שהם הסגירו לוחמים לידי הבריטים וכך הם נהגו בעת שדוד בן גוריון ביקש להטביע את אלטלנה בתקווה שמנחם בגין ירד למצולות ביחד איתה.

מלחמת אזרחים לא פרצה באותן שנים רק בגלל אצילותו של בגין; וגם בגלל שראשי המחנה הניהיליסטי השיגו את מבוקשם. שלטון ללא מיצרים שנמשך עד לשנת 1977. באותה שנה עלה מחנה הימין לשלטון ותושבי הפריפריה החלו לתפוס את המשרות שהיו שמורות עד אז לפריווילגים של "מחנה הפועלים". קהלים רבים שהוסתרו עד אז בעיירות הפיתוח ובמושבי עולים פרצו לקדמת הבמה.

בנימין נתניהו לא היה באותן שנים במרכז העשייה הפוליטית, אולם בשנת 1996 הוא ידע לנווט את המהפכה החברתית המתגלגלת לניצחון בקלפי. הוא נתפס כבר אז כמנהיג הטבעי של כל אלה שקופחו במשך שנים רבות, בהיותו בן למשפחה שנרדפה בידי שלטון מפא"י. אביו, חוקר ענק בתחומו, כמו רבים מן המחנה הרביזיוניסטי, נאלץ לחפש לעצמו שדות זרים; רחוק מן הבולשביזם הדורסני שהנהיגו כאן התנועות הקיבוציות, כשמן באותה העת, בהשראת הקומוניזם העולמי.

הייתי שם, כשנתניהו זכה לראשונה בראשות הממשלה, ואני יכול להעיד מכלי ראשון שלמן היום הראשון לכהונתו לא הניחו לו שרלטני מחנה השמאל; לא אז - ולא מאז. הניסיון להדביק לו תיקים פליליים איננו חידוש של העת הזאת. פרשת בראון- חברון הייתה הראשונה בשורה ארוכה מאוד של ניסיונות לטפול עליו האשמות שווא.

ליבסקינד, וחבריו לדעה, סבורים , משום מה, בתמימותם, שהדרך לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית תלויה בוויתורו של ראש הממשלה על מאבקו מול מערכת המשפט. זאת גישה רדודה. פלקטית. מחנה השמאל לא רוצה בראשו של נתניהו. הוא רוצה בשלטון. הוא רוצה לחזור לימים שקדמו לניצחונו של בגין ב -1977.