מגרש גרוטאות משפטי

שופטים בבית המשפט העליון ובראשם אהרן ברק הפכו, לטעמי, את מערכת המשפט כולה, על כל אגפיה, למגרש גרוטאות אחד גדול.

ד"ר חיים משגב , ז' בחשון תשפ"א

השופט אהרון ברק
השופט אהרון ברק
צילום: שריה דיאמנט

מספרים שכאשר שמשון הגיבור, דמות מקראית מסקרנת במיוחד, ביקש לנקום בפלישתים הוא לכד שלוש מאות שועלים, חיבר לפידים לזנבותיהם והבעיר באמצעותם את השדות של יריביו.

בישראל העכשווית לא קרו דברים דומים אבל מה שעשו שופטים בבית המשפט העליון, ובראשם אהרן ברק, היה לא פחות יעיל. הם לא הבעירו אש; הם עשו דברים הרבה יותר חמורים. הם הפכו, לטעמי, את מערכת המשפט כולה, על כל אגפיה, למגרש גרוטאות אחד גדול.

אין חוק שהם לא סירסו – וזרקו אותו לשם. אין החלטה מנהלית/שלטונית שהם לא גרמו לה להיות חסרת שיניים; למעשה, לגרוטאה. אין נבחר ציבור שהם לא הפכו ל – TOTAL LOSS.

אני עוקב אחר המהלכים הללו מאז תחילתם. התבוננתי בדרך שבה התקבל חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וידעתי מיד שהקריסה של מערכת אכיפת החוק שהתקיימה ברוב פאר והדר במשך עשרות שנים עומדת בפתח. היא לא תהיה מהירה – אבל היא תקרה. שלושה חודשים בלבד לפני הבחירות שהתקיימו ב -1992 נעשה המחטף. מחוץ לבניין הכנסת סערה מערגת הבחירות – אבל לדן מרידור, אז שר המשפטים, אצה הדרך. מישהו נשף בעורפו.

קראתי שוב ושוב את פרטיכל הדיון ומצאתי שרק חבר כנסת אחד, מיכאל איתן, עמד על האסון המשפטי העומד להתרגש אם החוק יתקבל. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת – ואף אחד לא ממש תמך בקריאות הביניים שלו. חברי הכנסת המנומנמים מיעטו בשאלות. יושב ראש הישיבה ביקש להרגיע את חבר הכנסת הסורר תוך שהוא מבטיח לו שאין כל כוונה להעביר סמכויות ליושבים בגבעת רם.

ודוק: החוק נוסח בהשראת אהרן ברק. אני עוד זוכר שבדיון מסוים, בעת שהופעתי בפניו, הוא אמר לי שכדאי לדחות את הדיון עד שהחוק יעבור בכנסת. הוא בהחלט נשמע כמי שיודע על מה הוא מדבר; ואני ידעתי כבר אז שבעתיד הוא יהיה מעורב בניסוחם של עוד סעיפי חוק .

ואז, הכול קרה. ברק הפך את בג"ץ למגרש המשחקים הפרטי שלו; ושל חבריו לכס המשפט. הוא הכריז על תחילתה של מהפכה חוקתית, ביטוי שהוא טבע באחד ממאמריו, והחל בעיצוב מחדש של כל המערכת הציבורית. הוא בנה לעצמו כמה מכשירים משפטיים שאף לא אחד מהם מעוגן בחוק כלשהו – ויצא לדרך. שערי ביהמ"ש נפרצו לרווחה.

תחילה, הכול נעשה באורח מינורי. הפוליטיקאים, נבחרי הציבור , כמעט ולא הרגישו במהפך המתחולל מעל ראשיהם כמו חרב מתהפכת. אבל הדברים קרו. ההתערבות בעבודת הכנסת, אם הייתה כזאת, הייתה בשוליים. גם הפגיעה במעשי החקיקה של בית המחוקקים כמעט ולא הורגשה. הכול נעשה כמו בהתגנבות יחידים. מושגים כמו סבירות או מידתיות עוד לא שלטו בכיפה. ביטויים כמו מניעות משפטית או נבצרות מהותית טרם נבראו.

מלוא כל הארץ משפט, קבע ברק, אבל בתחילת הדרך רק בודדים הלכו בדרכו. רוב השופטים, מישאל חשיון או מנחם אלון, לדוגמה, לא ראו עין בעין את מה שעושה ברק. גם נשיאים לשעבר, כמו משה לנדוי ומאיר שמגר, לא אהבו את דרכו של ברק; אבל ברק, בעורמה רבה, ובנחישות אין קץ, שעט קדימה. הוא רצה בשליטה מלאה על כל המערכות האחרות. הוא רצה אותן שבורות. רצוצות. מפוחדות. כנועות.

וכך הגענו עד הלום. חברי הכנסת מקבלים החלטה – ומיד נמצאים מי שפונים לבג"ץ, בדרישה לבטלה. ואין דבר שהשופטים אינם מבינים בו. ידם בכל - והם רומסים ברגל גסה כל נורמה שפעם הייתה חלק מנכסי צאן הברזל של כולנו. ונבחרי הציבור, חיל ורעדה אוחזים בהם.