התבוננתי לפני מספר ימים בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון, בעתירה שביקשה לבטל תיקונים שעשתה הכנסת בחוקי יסוד, ואמרתי לעצמי שהאנשים האלה איבדו את השפיות המשפטית שלהם.
לא מצאתי דרך אחרת להביע את סלידתי מן העובדה שהנשיאה אסתר חיות התירה לדיון כזה להתקיים. לא הדר ולא כבוד היו שם. השאלות שהופנו אל הצדדים, בעיקר אל המשיבים, היו נבובות.
בעיניי, וכל מי שצפה בהן, בעיניים פקוחות לרווחה, בוודאי שאל את עצמו מאין לקחו האנשים האלה, שהם בסך הכול משפטנים - ואפילו לא, למיטב שיפוטי, מן הטובים שיש לקהילת עורכי הדין להציע - שמונו בידי ועדה מצומצמת בת תשעה חברים את החוצפה לדון בחוקי יסוד שבית המחוקקים קיבל; לשקול את ביטולם או לדרוש להכניס בהם שינויים.
להוציא שניים-שלושה שופטים, כל השאר פילסו את דרכם לערכאה העליונה, להערכתי, בדרכים עקלקלות; בעיקר בעזרת קבוצות לחץ. חלק מהם התחיל את דרכו בבית משפט השלום וחלק אחר גדל בערוגות של פרקליטות המדינה.
אינני מזלזל, חלילה, בשופטים שמכהנים בערכאות הנמוכות, למרות שהכול יודעים שמי שחצב את דרכו לשם לא עושה זאת לאחר קריירה מזהירה במיוחד במקומות שמהם הוא הגיע וגם לא באלה שמילאו תפקידים מרכזיים במערכות אכיפת החוק, אבל אני מבקש שכל מי שמגיע לגבעת רם ידע את מגבלות הכוח.
האבות המייסדים דיברו על חוקי היסוד בחרדת קודש. האסיפה המכוננת אמורה הייתה לקבוע את חוקתה של מדינת ישראל אבל משהתברר הקושי לעשות זאת באותה העת היא הפכה לכנסת הראשונה ונקבע שחוקי היסוד יהפכו ביום מן הימים לפרקים בחוקה.
מה שמשתמע מן ההסדר הזה הוא שאין לגעת בחוקי היסוד בהיותם חלק מן החוקה העתידית; ואני אינני מבין איך נולדה עזות המצח של שופטים ממונים, לא נבחרי ציבור, ללא סמכויות מפורשות בחוק, המולידה את המחשבה שניתן לפגוע בקודש הקודשים של שיטת המשפט שמתקיימת כאן מאז הקמתה של המדינה היהודית.
ואני כבר חושש מן היום שבו יבקשו במגדל השן המשפטי להתעסק בחוק השבות או בחוקים דומים לו, בגלל שהוא יוצר, כביכול, חוסר שוויון בין יהודים לבין לא-יהודים. ואם מישהו חושב שחזון הבלהות הזה לא יכול להפוך למציאות אז אני מציע לו לקרוא כמה מן ההחלטות היותר הזויות שהתקבלו שם לאחרונה; למשל, בנושא שלילת מעמד של תושבות ממשפחתו של מחבל מורשע או בנוגע להריסת בתיהם של רוצחים.
ישבתי, ביני לביני, לא אחת, וחשבתי מה ניתן לעשות בסוגייה הזאת שמעכירה את חיינו בוקר וערב; שכן לא ייתכן שהמערכת הפוליטית תישאר שבוייה בידי קבוצה של משפטנים שכל מה שמעניין אותה, לעניות דעתי, הוא שימור הכוח שחבריה חמסו לעצמם והשארת שאר המערכות בסטטוס של בני ערובה.
ואלה הדברים שחשבתי עליהם: ראשית, יש ליצור מחיצה ברורה בין פרקליטות המדינה, על כל אגפיה, לבין בית המשפט העליון. מי ששירת ברחוב סלאח א-דין לא יוכל להתמנות לעולם לערכאה הזאת. לא יועצים משפטיים ולא פרקליטי מדינה ולא אף אחד אחר. בכך יימנע אותו ניגוד עניינים האוכל בכל פה בכל המערכת. לא תהיינה קריצות עין - ולא יהיה שיבוש של שיקולים.
ושנית, יש להקים בית משפט לחוקה. בית המשפט העליון ישמש ערכאת ערעור בלבד – ומי שירצה לעתור בעניינים חוקתיים יצטרך להעתיק את עתירתו למוסד שזה יהיה ייעודו. שם יהיו לשופטים שיתמנו, בין השאר, גם על בסיס ייצוגי, סמכויות לדון בעתירה או לדחותה על הסף ללא דיון.
ובא לציון גואל.