בין ידיעה לדעה

עם תחילת שנת תשפ"א, שלהי 2020, מוצאת עצמה מדינת ישראל אולי בגדול במשבריה. אנו נמצאים בעיצומו של גל הקורונה השני, אשר השלכותיו על כל מערכות החיים קשות ביותר.

בשוך הגל הראשון קשה היה לשער, שהוא יהיה כאין וכאפס לעומת הגל השני שהציב את ישראל בין המדינות הראשונות בעולם בהיקף התחלואה, וסופו אינו נראה באופק. פוקד אותנו צונאמי של נדבקים, למעלה מאלפיים נפטרים, מאות אלפי מובטלים, אלפי עסקים גדולים כקטנים קורסים, מערכות החינוך והתרבות מושבתות.

החיים כמו נעצרו. מעל לכל, מחמירה תופעת השסע הפנימי, קרעים בין ציבורים, בדלנות, אנוכיות, פיצולים בין קבוצות אוכלוסין שונות, היעדר משמעת ומילוי הנחיות, לשון מופקרת בשיח הציבורי.

שלא כמו בעיתות מצוקה אחרות, שכבר היו נחלתנו ב72 שנות עצמאות, ובהן מלחמות קשות באויבינו, אלפי חללים, הפעם אין שוררת אחדות בעם אל מול האויב המשותף, הסמוי, הבלתי נראה, ואף הבלתי נודע, שאינו מבחין בין עמים, גזעים, דעות, תרבויות.

אויב התוקף את האנושות כולה, וישראל על פסיפס אוכלוסיה בכללה. רחובות דוממים, בתי-ספר מושבתים, חנויות ריקות ומוצעות להשכרה, אנשים בלי פרנסה ואובדי-עצות – ורק ההפגנות הסוערות מפירות את הדממה כמו גם צעקות הפרשנים באולפני הטלוויזיה המנצנצים. כאוס שלא היה כמותו.

האחריות לניהול המשבר מוטלת על הממשלה. זוהי ממשלת אחדות בין הליכוד לכחול-לבן, שהדבר האחרון שיש בה זוהי אחדות. העם "רואה את הקולות" העולים מן הממשלה ומקבינט הקורונה, שומע את הדיבורים המתריסים, ולא יודע את נפשו. עד כדי כך שספק אם ממשלה זו תתקיים לעת הופעת גיליון זה של רבעוננו. ייאמר לזכותו של בנימין נתניהו, שספק אם מנהיג אחר היה עומד כמוהו בלחצים המתנקזים עליו.

לחצים מול המשבר הבריאותי והכלכלי, יועצים הסותרים אלה את אלה, העויינות החריפה של יריבים פוליטיים, לחצים פוליטיים בתוך ממשלתו ומחוצה לה, ההפגנות עם קריאות הנאצה נגדו ליד בית ראש הממשלה בבלפור, בכיכרות תל-אביב ובצמתים ברחבי הארץ, וגם המצוקה מול המשפט שאמור להיפתח בחודש ינואר. וכמובן – חוסר הוודאות. לאן אנו צועדים. תחושה של מנהיג מבודד, איש שנלחם כמעט לבדו את מלחמתו האישית ואת מלחמת העם.

הרושם שמצטייר מן הרעשים העולים מההפגנות ומן האולפנים בנוסח "רק לא ביבי" ו"הם איתנו" הוא מוטעה לחלוטין. עדיין, לפחות על פי הסקרים, גם אם מפלגתו בצניחה בהם, פלח גדול מן הציבור - זה שהולך פעם בארבע שנים לקלפיות ולא כל מוצ"ש להפגנות – עודנו תומך בנתניהו כמעט ללא עוררין.

יש להודות: לא הכל שלילה באלה הימים. לצד השפל ישנה גם גאות. בים או באוקיאנוס השפל בא אחרי גאות, הגאות באה אחרי שפל. במציאות הישראלית גאות ושפל מתרחשים זו בצד זה. מצד אחד, השפל של מגפת הקורונה והשלכותיה הקשות. מצד שני, הגאות של הרחבת מעגל השלום עם העולם הערבי. על הקורונה רבה הפטפטת, רבים דברי הפרשנות. אפילו בקרב ה"מומחים", אותם פרופסורים ורופאים שמפציעים ללא הרף המסכים, אין דעה אחידה. אמר אחד סגר, אמר משנהו רק לא סגר.

הציבור מבולבל, אובד עצות, מחכה להנחייה ברורה מגבוה, שאינה באה. בסיוע רוח גבית מהתקשורת, המגפה והשלכותיה מעיבות על הצד השני של המטבע – מעמדה הבינלאומי המתחזק של ישראל במזה"ת, עם חתימת הסכמי השלום עם האמירויות ובחריין.

בימים כתיקנם, בוודאי אילו הנהגה אחרת היתה בירושלים, לא היתה ההתייחסות הן לגאות של השלום והן לשפל הבריאותי-כלכלי מוקצנת כל כך. אם זה לא ביבי, היתה ללא ספק הביקורת בנושא הקורונה ממותנת. היו מסבירים, ובצדק, כי מדובר באויב עלום, שפקד את כל האנושות, וישראל נאבקת בו כשאר העולם מוכה המגפה. ובאשר להרחבת מעגל השלום, אם זה לא ביבי, ללא ספק היה כאן פרץ בלתי נידלה של שמחה, תודה, התרגשות, שהנה מעמדה של ישראל מתעצם, טבעת החנק הערבית מתרופפת, והשאלה הפלסטינית כבר אינה בראש סדר היום הערבי.

נכון, ההבטחות על פי תכנית טראמפ, לפיהן ישראל תוכל להרחיב ריבונותיה על נתח נכבד משטח יהודה ושומרון, ירדו בינתיים מן הפרק, אבל עימן גם הרעיון הנואל של "שטחים תמורת שלום" ופינוי התנחלויות. יתר על כן, גוברים הסימנים, שעוד מדינות ערביות יילכו בעקבות האמירויות: ערב הסעודית, סודאן, עומן... נמתין ונראה. הרשות הפלסטינית הסרבנית נמצאת בבידוד לא מזהיר, נתמכת כמעט אך ורק על-ידי שתי מדינות מוסלמיות לא-ערביות: איראן ותורכיה.

בישראל של שלהי 2020 סדר-היום סובב כל-כולו על אדם אחד. או שמעריצים את נתניהו, או שמתעבים אותו. בציבור הליכודי – תמיכה, גם אם כמה "שמות" נטשו; בתקשורת ובשמאל – תיעוב. אל מקהלת הביקורת המוקצנת, חברו שתי מפלגות ימין, שלראשיהן יש "חשבון" עם נתניהו: ימינה של בנט, ישראל ביתנו של ליברמן. הן חברו לאופוזיציה בהצבעות אי האמון בכנסת.

התקשורת בחלקיה הגדולים מנסה היום יותר מאי פעם לעצב תודעה ציבורית חד-צדדית. נחצו הקווים בין ידיעה לדעה. הדעה המוטית לרוב היא, שנתניהו הינו איש השפל, החשוד, המושחת, עליו מוטלת עיקר האשמה בכשל בטיפול בקורונה. דמוניזציה מוחלטת של מנהיג בישראל. מצד שני, אין הוא איש הגאות. בהסכם עם אבו-דאבי – וגם עם בחריין – קובעים פרשנים העויינים, הוא קוטף פירות מעץ שלא הוא נטע. ועוד הם מוסיפים, כי ההסכמים אינם חשובים כל-כך, לא שרר מצב מלחמה עם האמירויות ובחריין, אין שני ההסכמים החדשים דומים בחשיבותם להסכמים עם מצרים וירדן, ויתרנו בהם על סיפוח ביו"ש (אפילו דוברי השמאל מקוננים על כך...), הסכמנו שארה"ב תמכור נשק מתקדם לאמירויות.

מר נתניהו אינו חף מביקורת על רבים ממהלכיו, על התנהלותו האישית. ביקורת היא נשמת אפה של דמוקרטיה – בפרלמנט, בעיתונות, ברחוב, כחלק מחופש הביטוי. הוא עצמו מגלם את משל הגאות והשפל. מצד אחד, מגדולי המנהיגים כיום בעולם, מדינאי משכמו ומעלה, ששמו נישא בפי כל. מצד שני, אין הוא מופת לצניעות, לענווה, כקודמיו בגין ושמיר. ואולם על הביקורת להיות עניינית, לא משתלחת, לא מונעת משנאה לא-רציונלית, שמבטאים אותה דוקא אישים שפעם פעלו לצידו כמו אביגדור ליברמן ומשה יעלון.

הסכרים של ביקורת עניינית, נאותה, ראוייה, נפרצו כליל. את מקומה תופסים נאצות, השמצות, התגוללות אישית. מי שרואה שוב ושוב את הדיווחים המגמתיים, האוהדים, בשידורים חיים, מההפגנות המבישות נגדו, הגם שלגיטימיות, יכול לחשוב שמדובר באויב העם, לא במנהיג שאינו נשבר מול הקריאות שלוחות הרסן נגדו.

האם ראש הממשלה יעזוב מרצונו את תפקידו? האם יישבר מול מבקשי ראשו (הפוליטי) בכיכר הירושלמית? מיומנותו הפוליטית, כושר שרידותו הפוליטית, ניסיונו בניהול מאבקי כוח במגרש הפוליטי, הם מעל ומעבר לכל אחד מיריביו. יתרה מזאת, החוק מונע מהם להכריח אותו לפרוש על שום כתבי האישום. הסעיף בחוק יסוד ראש הממשלה מאפשר לראש ממשלה להמשיך ולכהן כל עוד לא הורשע, סעיף אותו יריביו רואים היום כ"אם כל חטאת". סעיף שהוכנס במיוחד על מנת למנוע מצב בו כל לבלר בפרקליטות יוכל לגרום למשבר ממשלתי, באמצעות הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. ואולי מנסים המפגינים ליצור רעש תקשורתי בעוצמה כזאת, שהשופטים העומדים לדון בתיקי נתניהו, לא יוכלו להתעלם ממנו וירשיעו גם אם לא תהיה לזה הצדקה מוחלטת?

חייבים לסמוך על מערכת המשפט, ושפסיקת שלושת השופטים (בעוד שנה? בעוד שנתיים?) תתבסס כמובן אך ורק על חומר הראיות שיונח לפניהם, אבל כבר אמר מי שאמר (לא אחר מאשר אהרון ברק), כי "שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם... נרחב הוא התחום בו יש לשופט שיקול דעת לבחור בין מספר אופציות. בבחירה זו עשוי השופט להיות מושפע מפירסומים ומידיעות, שהגיעו אליו מחוץ לכותלי בית-המשפט. אמת, השופט המקצועי יודע ליצור חיץ בינו לבין פירסומים אלה, אך חיץ זה לא תמיד הוא בלתי חדיר. דווקא כוחה והשפעתה של העיתונות, שהם מברכותיה של הדמוקרטיה, עומדים לה לרועץ בשל האפשרות הסבירה שהיא יוצרת לעתים השפעה על שיקול הדעת השיפוטי. השפעה זאת פועלת לעתים באופן מודע על השופט. לעתים השפעתה בלתי מודעת". המפגינים מבינים זאת היטב.

אבל הבה נשוב לעיקר. לא גורלו של בנימין נתניהו מוטל באלה ימים על כפות המאזניים אלא גורל האזרחים כולם, שבינתיים נתונים לסגר, לבידוד, לאבטלה, לתחלואה ולחוסר ודאות. זוהי תקופת מצוקה אמיתית, שבה יש לצפות קודם כל לגילויי אחדות של ממש, בצמרת השלטונית, כמו גם ובעיקר בקרב האזרחים. ממש כמו במלחמה מול אויב מבחוץ.

אין ספק, כולנו עדים גם בימים אלה לגילויים מרגשים של סולידריות, אבל מעיבים עליהם קריאות השנאה, המנסות לייצר הפיכה שלטונית שלא באמצעות הקלפיות. זה לא יהיה! המאבק בקורונה צריך להימשך, וביתר שאת, בלי קשר לחילוקי הדעות הפוליטיים.

שמאל וימין, חילונים וחרדים, יהודים וערבים, צריכים להניח בצד את כל ביקורתם וטענותיהם עד יעבור זעם המגפה, עד שהכלכלה תתחיל להתאושש. על כולנו, ממשלה ואזרחים, להתמקד רק בדבר אחד – במשמעת הזמנית, בציות להנחיות, במאמצי התגברות על הגל השני, בשיטוח עקומת התחלואה, בהבראת הכלכלה. אלה אינם ימים רגילים. שעתן של המחלוקות הפוליטיות ושל הבחירות הבאות, מוקדמות ככל שיהיו, עוד תגיע.