אני בצדק אחזה פניך

מה עמדת התורה בויכוח על פתיחת המשק בצל מגפת הקורונה? הרב עזריאל אריאל מסביר

הרב עזריאל אריאל , ט"ז בחשון תשפ"א

הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאל
צילום: עצמי

ביום שישי בבוקר היה דיון ב'קול ישראל' על ההקלות הבאות בסגר, ובין השאר דובר שם דובר על פתיחת חנויות רחוב.

המראיין תהה: הרי מבחינה מבחינה עניינית אין בהן סיכון משמעותי, ומדוע לא פותחים אותן?

חנויות מול בתי כנסת

שני הסברים ניתנו לכך שלא מאשרים את פתיחת החנויות: הראשון הוא הצורך החיוני בפתיחה מדורגת, כדי שהציבור לא יקבל תחושה שהסכנה מאחורינו ויזלזל בכל אמצעי הזהירות הנדרשים; מה שקרה בפתיחה הקודמת של הסגר. השיקול השני שהועלה הוא הצורך לשמור על היכולת לאתר את גורמי ההדבקה: אם פותחים יותר מידי דברים בבת אחת ויש עלייה בתחלואה, קשה לזהות את הסיבה שלה. לכן פותחים בכל פעם רק מעט תחומי חיים, ממתינים שבועיים, ואז עוברים לשלב הבא.

הסבר זה העלה את השאלה על פתיחת בתי הכנסת ל-10 מתפללים: מדוע סדר העדיפויות של קבינט הקורונה היה להעדיף פתיחת בתי כנסת על פני פתיחת חנויות רחוב? האם יש בהם פחות סיכון? האם הם יותר חיוניים?

התשובה שניתנה לכך באותה תוכנית הייתה אחת ויחידה: לחצים פוליטיים.

מהי דעת התורה בעניין?

אינני יודע אם השיקולים הללו הם אלה שמנחים באמת את מקבלי ההחלטות, ואולי יש להם שיקולים נוספים ומכריעים יותר. ולכן אני מבקש לדון כאן ברמה העקרונית: אילו היו מבקשים מאתנו 'דעת תורה' בענין, מה היה עלינו לומר?

אקדים ואומר, שבעיניי, פתיחת בתי הכנסת ל-10 מתפללים היא לא "מציאה גדולה", ובוודאי לא מול הסיכון להדבקה של מתפללים בקבוצת סיכון. בכל מקרה רוב הציבור ייאלץ להתפלל בחוץ, ואף ייווצר מתח במקומות מסוימים בין מי שיזכה להיכנס פנימה לבין מי שירגיש כי "נזרק החוצה"; שלא לדבר על כך שזה נותן 0 מענה לנשים המבקשות להתפלל. המחיר שיש להמשך תפילה בחוץ בעונה זו של הסתיו, אינו כבד מאוד, למעט ימי גשם מועטים; ולכן גם ברמה האישית אני מעדיף להיות בין המתנדבים להתפלל בחוץ.

מצד שני עומדים אלפי בעלי חנויות שקורסים כלכלית. האחריות של כל אחד ואחד מאתו לסייע להם מתבססת בין השאר על מצוות צדקה, שהיא הביטוי העמוק לאחווה ולערבות ההדדית שיש בין כולנו. וזאת מלבד האחריות שיש לנו כלפי אלה המשלמים מחיר כלכלי כבד כדי להגן על הבריאות של כל אחד ואחד מאתנו. כל מי שהפרוטה מצויה בכיסו חב את חייו, בריאותו ופרנסתו למי שהנסיבות אילצו אותו לסגור את חנותו לשם שמירה על בריאות הציבור.

סולם הערכים היהודי

בהלכות צדקה, המעלה הגבוהה ביותר היא לספק לאדם אמצעים להתפרנס בהם. כאן לא מבקשים מאף אחד מאתנו אף לא שקל אחד! גם לא מבקשים מאתנו שלא להתפלל; ואפילו לא לוותר על תפילה בציבור. כל מה שמתבקש מאתנו הוא לוותר על נוחיות בתפילה ועל מעלת התפילה בבית הכנסת.

נראה לי שמצוות צדקה מחייבת את ציבור המתפללים לוותר על מקומם בתור להקלות, ולהעניק את ההקלה המיידית דווקא לחנויות הרחוב.

בגמרא (בבא בתרא י, א), דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי, שתפילתו של אדם, ספק הוא אם תתקבל אם לאו; ואף אם תתקבל התפילה, ספק הוא אם יזכה המתפלל לראות את פני המלך. אולם הצדקה, לעומת זאת, מבטיחה תוצאות: "אדם נותן פרוטה לעני – זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך".

מתוך כך באה הנהגתו של ר' אלעזר, המקובלת על ידי רבים מן המפללים עד היום. הוא היה נותן פרוטה לעני, ורק לאחר מכן היה מתפלל, כשהוא קורא על עצמו את הפסוק: "אני בצדק אחזה פניך". בכך הלך הוא בדרכו של אברהם אבינו, אשר ממנו למדנו כי "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה". ובעצם, זוהי הדרך הראויה שמתוכה יזכה אדם להקבלת פני השכינה.

מה עדיף להם, לאותם בעלי חנויות? שבעת אמירת הפסוק "ועושר והכבוד מלפניך" נקפיד לתת שלושה מטבעות לצדקה, כמנהג המקובלים, ונחלק ביניהם את הפרוטות הללו, או שנסכים להתפלל בחוץ, ואז לא יזדקקו " לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם"?

ועוד שיקול מעשי

מעבר להצבה של סולם הערכים הראוי, יש בכך גם צד פרקטי. בחודשי הסתיו, התפילה בחוץ עדיין סבירה.

לא כל כך קר. ימי הגשם מועטים (בתקווה לכך "שלא תישמע תפילתם של עוברי דרכים" ואף לא תפילתם של מתפללי חוץ...). הקושי הגדול יהיה בחורף, מחנוכה ואילך. אז ישררו קור מקפיא, רוחות וגשם. באיזשהו מקום כדאי לנו "לוותר" על תפילה בבתי הכנסת בעונה הזאת, ולמקד את המאמץ לפתיחת בתי הכנסת עד כמה שאפשר – גם ליותר מ-10 מתפללים – בימים הקשים של החורף.

סוף דבר

אחרי הכול לא נשכח הדבר החשוב יותר הוא לנהוג כראוי כלפי אחינו בעלי החנויות המשוועים לפרנסה. אם במצבים אחרים של התנגשות בין ערכים, נכון הוא כי ערך הקדושה יגבר על ערך החמלה, הכי כאן סדר העדיפויות הוא הפוך: דווקא ערך החמלה הוא זה שידחה מפניו באופן זמני את ערך הקדושה.

 

הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית, ניצן