אז למה אנחנו ציוניים-דתיים?

ההתמודדות של המגזר החרדי עם משבר הקורונה מציבה אותם בקונפליקט מול תפיסתם המקדשת רק את עולם הרוח, בלי חיבור אל עולם החומר. דעה

הרב חגי לונדין , י"ח בחשון תשפ"א | עודכן: 07:55

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
צילום: עמיחי לבון

ההתנהלות החרדית במשבר הקורונה מעוררת תמיהה: אף אחד מהציבור החרדי אינו מעוניין להידבק ולהדביק. החרדים גם יודעים להיות חרדים יפה מאוד לתדמיתם הציבורית, לבריאותם ולמערכת היחסים הכלכלית עם מוסדות המדינה. אז מה קורה פה?

התשובה נעוצה בשורש האידיאולוגי. התפיסה החרדית היא תפיסה הרואה את הקדוש ברוך הוא ככוח רוחני השולט על העולם מבחוץ. העולם הארצי נתפס כמנוגד לרוחניות. במילים אחרות: על מנת להתקרב לאלוקים יש להתנתק כמה שניתן מהבלי העולם הזה. מדע, טכנולוגיה וסדרים חברתיים הם בבחינת ביטול תורה ונסבלים רק כאמצעי לצורך התפתחות רוחנית. מכיוון שכך, נוצר יחס נפשי מסויג כלפי מערכות ארציות כדוגמת צבא, לאומיות, כלכלה ורפואה.

ישנה תפיסה תורנית הרואה את הקדוש ברוך הוא ככזה שאינו מנותק מהעולם הארצי אלא מתגלה בו. מכיוון שכך – נמרצות, אקטיביות, ופיתוחם של חיי החומר הם חלק מהותי מהחיבור לאלוקים. זוהי התפיסה הציונית-דתית, ובשמותיה המיושנים יותר – תורה ועבודה או קידוש החומר. תפיסה הרואה בחיי העולם הזה התגלות של המימד האלוקי.

התפיסה העוינת את עולם החומר שלטה בעולם היהודי בימי הגלות ובאה לידי ביטוי כיום בחברה החרדית בתחומים כדוגמת אי־שירות צבאי והתנגדות ללימודי ליבה. במקביל, ההתמקדות הבלעדית בעולם הרוח הביאה יתרונות כדוגמת הקפדה הלכתית, מפעל גמ"חים, גיבוש קהילתי וחוויות רוחניות עוצמתיות. גם הטענה שמדיניות זו מאפשרת הצלה מפגעי העולם המערבי־חילוני הוכיחה את עצמה לטווח מסוים. אולם כל אלו מתנפצים מול קיר הקורונה.

האשליה שאפשר להתעלם מעולם הטבע איננה תופסת במגפה! כאן אין מגזרים אחרים באוכלוסייה שיוכלו להגן או לממן. במשבר הקורונה מתברר שההתמודדות עם פגעי העולם הזה דורשת אמונה, מדעיות ופרספקטיבה ריאלית. בהתמודדות מעין זו המערכות החרדיות אינן מסוגלות לתפקד באופן מיטבי. הן מצד תנאי חיים שהם תוצר של אידיאולוגיה שמעודדת התנזרות מחיי החומר, כדוגמת צפיפות וחוסר שימוש בטכנולוגיות וירטואליות, והן מצד חוסר אמון בממסד הציוני וסרבנות לתהליך מדעי־רפואי, שמטבעו דורש מאמץ ארצי ומלווה בניסוי וטעייה.

על גבי הבעיות הללו נולדות אידיאליזציות שחלקן רוכבות על נקודות אמיתיות, כמו אפליה סלקטיבית באכיפה וגילויי שנאה מהחברה הישראלית. התפיסה המתעלמת מעולם החומר יכולה כאן רק ללכת לקרב מאסף של פרקטיקה מצד "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" או "השתדלות".

תפיסה זו התנגדה בזמנו בכל תוקף לציונות מהסיבות הללו. גם אז הזרקור הופנה לבעיות גלויות כדוגמת חשש להשפעה חילונית־ציונית על אורח החיים הדתי, אולם שורש ההתנגדות היה, כמו תמיד, ההתנכרות העקרונית לעולם החול. מאז, דווקא עקב הניצחון הברור של התפיסה שתמכה בשיבת ציון, החלו הדברים להיטשטש.

הצלחתה המופלאה של מדינת ישראל אפשרה את צמיחתה המופלאה של החברה החרדית. בשלב מסוים הוויכוחים אודות אתחלתא דגאולה נתפסו כמיושנים, והמערכות היו חזקות דיין כדי להמשיך באינרציה שבה מובן מאליו שישנם כאלה שאינם מחויבים לכללי העולם הזה. מה עוד, שהחברה החרדית נאלצה בעל כורחה להתחיל להשתלב ברמה פרקטית במערכות המדינה השונות. הרעיון המשונה, שלא היה כמותו בהיסטוריה היהודית, של "חברת לומדים" שעסוקה אך ורק בפיתוח אינטלקטואלי – החל אט אט להיסדק.

ככל שחלף הזמן רבים מהמגזר הדתי־לאומי, ששילמו את מחירה הבלתי נמנע של ההתחככות בעולם החול בדמות רפיון הלכתי ופיצול מגזרי, החלו לקנא באורח החיים החרדי שנדמה כמלוכד ומצליח יותר בשמירת המסגרת הדתית.

הקורונה מזכירה לנו, למי מאיתנו ששכח, מדוע אנחנו ציוניים־דתיים. משבר הקורונה יחלוף במוקדם או במאוחר. החברה החרדית גדולה וחזקה דיה כדי לשרוד אותו והיא תמשיך הלאה. מבט מפוכח מכיר בכך שלא ניתן לשנות את התפיסה החרדית מבחוץ, אלא השינוי יתחולל בתהליכים פנימיים שמשבר הקורונה, כך ניתן לקוות, יאיץ אותם.

תפקידם של אלה שתפיסת עולמם מורכבת אינו להתנגח עם העולם החרדי אלא לשתף עמו פעולה בנקודות המשותפות, ובמקביל להעצים את תורת ארץ ישראל. תורה שרצה למרחקים ארוכים, מטבעה היא מכילה כוחות מגוונים ולכן גם עלולה לנפילות ולסכסוכים פנימיים. אבל זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה. להעצים את בתי המדרש שלנו, על גווניהם השונים, ובמקביל למסד מסגרת פוליטית שתחבר מחדש – במידת האפשר - את אלה שמאמינים בחיבור בין העולם הזה לעולם הבא.