מנדלבליט איבד כל רסן

היועץ המשפטי לממשלה מתנכל לכל מי שניצב בדרכו ברחוב סלאח א-דין – וזאת כבר התנהגות שיש לה הגדרות מאוד מיוחדות. דעה

חיים משגב , כ"ח בחשון תשפ"א

ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
אתר האינטרנט

האובססיה המלווה את היועץ המשפטי לממשלה מזה כמה שנים, מאז שהתברר לו שתיק החקירה נגדו שנפתח בפרשת הרפז נסגר מן הטעם שלא יאפשר לו להתמודד על כיסא בבית המשפט העליון, הפכה בימים האחרונים, לדעתי, לבלתי נסבלת.

אביחי מנדלבליט פשוט איבד, להתרשמותי כל רסן. הוא העמיד את עצמו, בעזות מצח כמעט בלתי נתפסת, בראש ועדה לאיתור פרקליט המדינה הבא, רק כדי להבטיח שמי שייבחר - והוא מבקש, ככל הנראה, לעשות את הכול כדי שזה יהיה מי שהוא רוצה ביקרו - ימלא סוף-סוף את משאלתו ויקבע שעילת הסגירה של תיקו הפתוח, עדיין,  ברישומי המשטרה היא  "חוסר אשמה".

אין לי ספק, ולכך מסכימים, ככל הידוע, גם תומכיו הנלהבים ביותר, שמנדלבליט נמצא בעניין זה במצב של "ניגוד עניינים". למעשה, גם מנדלבליט עצמו לא כופר בכך, וכשנציב התלונות על הפרקליטות, השופט (בדימ.) דוד רוזן,  פנה אליו בעניין זה בעקבות תלונה שהתבררה בפניו, מנדלבליט "הבטיח" לו שהוא לא יפנה אל מי שייבחר. רוזן, משום מה, הסתפק בהבטחה הזאת – אבל לי נדמה שמדובר במצב שאסור שיתקיים.

לכולי עלמא הרי ברור שאם ייבחר חביבו של מנדלבליט, הוא יעשה את מה שמצופה ממנו, גם ללא בקשה של הבוס שלו. בלשון עממית קוראים להתנהגות כזאת כניעה ל "רוח המפקד"; גם אם היא פסולה מכל בחינה אחרת. ואסור להניח שמנדלבליט השאיר משהו ליד המקרה. הוא לא מניח בימים אלה דבר ליד הגורל העיוור. כך הוא מנהל את מלחמתו נגד בנימין נתניהו – וכך הוא מתנהל בכל שאר אורחותיו.

הוא לא מהסס להורות על חקירתו של חבר כנסת עקב איומים-כביכול שהופנו כלפיו והוא לא נרתע מפני מתן הוראה לעצור אישה דתייה בשבת בבוקר, לעיני ילדיה, בגלל אמירה של כלום שהיא הטיחה כלפיו בעת שהיא חלפה על פניו. שופרותיו טוענים שהוא לא קשור לכל אלה – אבל אלה דברי הבל. אין שוטר שמוסמך לזמן לחקירה  נבחר ציבור ואין מפקד תחנה שיהיה מוכן לקחת על עצמו מעצר של אישה בנסיבות האלה ללא הוראה מפורשת.

אלה זוטות, אולי, אבל הן מעוררות ספק, למיטב הכרתי, לגבי עצם כשירותו של מנדלבליט למלא את התפקיד שהוא ממלא; בעיקר, נוכח העובדה שהוא מציף אותו בתכנים שאינם מעוגנים בחוק. שלא לדבר על התנהגותו אל מול ראש הממשלה. הדרישה שלו שבנימין נתניהו יחתום על הסכם ניגוד עניינים היא מופרכת, בעיניי, לא פחות מכתב האישום שהוא הגיש נגדו; כמו גם התערבותו בדרישתו של נתניהו  להיעזר במקורות חיצוניים כדי לממן את הגנתו. אל אלה יש לצרף את האיום של מנדלבליט לשוקל את הוצאתו של ראש הממשלה לנבצרות (מה שאין בסמכותו לעשות על פי הדין)  ואז מקבלים תמונה עגומה במיוחד. אובדן העשתונות נראה מטריד מתמיד.

מנדלבליט חושש מאוד, לעניות דעתי, מקריסת האישומים נגד נתניהו; מה שיחסום סופית את דרכו לגבעת רם -  וזה מדיר שינה מעיניו לא פחות מו התיק הלא סגור.

וכל אלה הם כאין וכאפס לנוכח מה שקורה בפרשת ליאת בן ארי. מנדלבליט יודע שהיא מסובכת, לכאורה, מעל הראש בשורה של עבירות בנייה המשיקות, להערכתי, לעבירות כלכליות מובהקות שחוסות תחת הכותרת עשיית עושר ולא במשפט, ובכל זאת אין הוא יוזם את השעייתה, למצער, עד לבירור הפרשה. לעומת זאת, הוא מתנכל לכל מי שניצב בדרכו ברחוב סלאח א-דין – וזאת כבר התנהגות שיש לה הגדרות מאוד מיוחדות. ואני הייתי מציע לנבחרי הציבור לפקוח עין; בטרם יהיה מאוחר.