עברי ו"לא ישראלי"

השמאל ספד בימים האחרונים לשניים מחביביו: סאיב עריקאת ונתן זך. הראשון מראשי אש"ף ותועמלן רהוט. השני – להבדיל – משורר עברי גדול

יוסי אחימאיר , א' בכסלו תשפ"א

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

השמאל ספד בימים האחרונים לשניים מחביביו: סאיב עריקאת הפלסטיני ונתן זך הפרו-פלסטיני. הראשון מראשי אש"ף ותועמלן רהוט של הערבים הפלסטינים. השני – להבדיל – משורר עברי גדול, שהיה מצדדו של ה"ראיס" אבו מאזן. על הראשון אין להכביר מלים, הוא העדיף להעביר את ימיו האחרונים דוקא בבית חולים של האויב הישראלי, או כפי שאמרה בתו בעזות מצח: "בירושלים בירת פלסטין". במותו קיבלה כפיות הטובה הפלסטינית ביטוי שיא של נבלות.

"לאחר מות" נשפכו מלים רבות על זך המנוח. הגדיל המוסף לתרבות וספרות של "הארץ" שכל כולו הוקדש לו – פרט למדור פרשת השבוע ומכתב קטנוני של א. ב. יהושע. כמה מהבולטים בחוקרי הספרות השתתפו בו, כדי להביע את הערכתם ליצירתו. כשלעצמי, אינני חוקר ספרות ואינני קורא שירה מובהק, ולכן אין לי אלא לקבל בהינהון ראש את אבחנותיהם של דן מירון (זך "ייזכר לא רק בתולדות הספרות והתרבות, אלא גם בתולדות הלשון העברית"), גבריאל מוקד ("יחד עם אבידן ועמיחי זך הוא אחד המשוררים החשובים ביותר בשירה העולמית במחצית השניה של המאה העשרים"), אריאל הירשפלד ("שירתו הגדולה והמאמרים הנודעים שכתב מול וכנגד שירת אלתרמן, עשו אותו לאביה האמיתי של השירה שבאה אחריו") ואחרים... שום מילה על עמדותיו הפוליטיות, שהיו חלק ממהותו הציבורית. 

שמו של נתן זך היה כלול לרוב בעצומות הזדהות של סופרים, משוררים ואקדמאים עם הצד הפלשתיני. שמו היה חתום על מאמרים שפירסם מפעם לפעם בשבועון "ששי", ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", כמו גם בראיונות שהעניק – במשורה יש לציין – לתקשורת. אבל בשנים 2014-16 הוא טיפח סוגה חדשה, שבה הביע בשתיים-שלוש מלים את עמדותיו הבוטות. זה היה במודעות שפירסם (בתשלום?) מפעם לפעם ב"הארץ". כמה דוגמאות: ב30.9.2014 הוא חתום על מודעה בת שמונה מילים: "טיעוני מחמוד עבאס – אמת, טענות נתניהו – עלילות דברים"; ב19.1.2015: "לאבו-מאזן ברכות בדרך לביה"ד בהאג";  ב25.1.2016: "למחמוד עבאס – אבו מאזן תחזקנה ידך", על החתום: "פרופ' נתן זך, ניצול היטלר, בוגר מלחמת העצמאות הישראלית, קצין מודיעין במטה הכללי 1950". 

טבעי על כן שהיה פעיל מרכזי ב"ועד היוצרים הישראלים והפלשתיניים נגד הכיבוש" והעמיד עצמו לרשות תנועות השמאל הזוטרות והקיצוניות. קבל עם ועדה הודיע, שכף רגלו לא תדרוך ב"שטחים", וכי לא היה רוצה ששיריו ייקראו בהתנחלויות.
ביטוי מורחב לפסימיזם העמוק שלו נתן בראיונותיו. ב2001 אומר זך, ששמו המקורי היה הארי זייטלבך: "אנחנו צועדים באון, במרץ ומתוך גאווה ומתוך הכרה לאומית עמוקה לקראת התהום, כמו באיזה סרט מצוייר של דיסני, ואני לא רוצה להיות חלק מזה... אני לא ישראלי. זה רק מקרה שאני ישראלי. במקרה אמי הקתולית פגשה את אבי היהודי שלא ידע על היהודים שום דבר, ובמקרה אני נולדתי... הארץ שלי היא השירים והעברית, מעולם לא הייתי בן לארץ, יש לי שלושה פאספורטים, ישראלי, אנגלי וגרמני". 

בראיון בשנת 2011: "אני לא חושב שהמדינה הזאת תחזיק מעמד. העם הזה התפורר לפלגים פלגים חדורי שנאה וקינאה ורמות כלכליות שונות לגמרי. נוסיף לזה את הבעייה הערבית, והסיכויים שמשהו טוב יקרה פה מתבטלים. החברה התפוררה לרסיסים, ועם הרסיסים האלה צריכים כולם בעל כורכם ליצור חזית אחידה כנגד אויב חיצוני. אבל איך רסיסים יכולים להתחבר? הרי רסיסי זכוכית גם לא יכולים להתחבר מחדש". ואילו במאמר בשבועון "ששי" ב1996 כתב: "נוסיף לתמוך בערפאת, הטרוריסט של אתמול שהפך לאיש השלום של היום. כמו שיצחק שמיר, הטרוריסט של אתמול, היה – למה בעצם? נאמר ליצחק שמיר, ראש הממשלה לשעבר והפנסיונר של היום, לא איש של שלום".

למרות שהוא מוגדר כענק השירה, רק מעטים צללו לכרכי שירתו. מתוכם ייזכרו ויושרו לעד אותם שירים מופלאים שהולחנו והושרו בעיקר על-ידי מתי כספי. והנה, אותו כספי, שכינה את ראש הממשלה דיקטטור, כמו הידהד הלכה למעשה את מה שביטא זך בראיון ב2013: "היום לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא הנה. אם זה לטובתו ולהנאתו, אז יש הרבה מקומות יותר מהנים. אתם רוצים ללכת לברלין – לכו לברלין. לכו לכל מקום שיהיה לכם בו טוב יותר. רק תסתלקו מפה".

מתי כספי  לקח מלים אלה ברצינות. קם ועזב את ישראל, לא לברלין כי אם לפירנצה. הוא לא השתתף בהלווייתו החילונית של שותפו ליצירה בקיבוץ עינת. ואנחנו, בלי כל קשר לעמדותיהם המייאשות, נוסיף תמיד להאזין בהנאה צרופה למתי כספי מבצע בלחניו את מילותיו של נתן זך, בהכרה כי קו חוצץ מפריד בין זך המשורר העברי לבין זך איש השמאל, בין כספי הזמר והמלחין לבין כספי היורד חסר המנוח. לא נפסיק לשיר.