עובדים עלינו בפרקליטות

ההמלצה על פרקליט מחוז חיפה, לתפקיד פרקליט המדינה, יכולה לשמש נקודת מפנה. הממשלה יכולה לסרב להמלצה שאין בה יותר ממומלץ אחד

עו"ד ד"ר חיים משגב , כ' בכסלו תשפ"א

עובדים עלינו בפרקליטות-ערוץ 7
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

ועדת איתור, אין חיה כזאת בשום מקום בעולם המערבי. לנבחרי הציבור יש את המקום שלהם – ולפקידות יש את המקום שלה; וקווי המתאר אף פעם לא נחצים. רק בישראל,  שבה עקרון הפרדת הרשויות ותורת הבלמים והאיזונים כבר נרמסו עד דק, הפקידים מרשים לעצמם לחצות את הקווים ברגל גסה כדי לתפוס שליטה על הדרג הנבחר; וזה עצוב. 

ודוק:  אי אפשר להבין, לטעמי,  למה זה ראוי לקיים מהלך שבו חמישה אנשים, החוסים תחת הכותרת ועדת איתור, שאינם נבחרי ציבור, בראשותו של אדם  שמעל ראשו מרחפת, לכאורה,  עננה של ניגוד עניינים מובנה, ממליצים על מועמד אחד בלבד לתפקיד פרקליט המדינה ולא משאירים, בפועל,  לממשלה הנבחרת, זאת שמייצגת מיליוני אזרחים,  כל אופציה לסרב להמלצה; מתוך ידיעה שאם הממשלה תמאן לקבל את התכתיב של ועדת החמישה, וכך יש לראות את "ההמלצה", בהחלטה מנומקת - בניגוד לוועדת החמישה שלא טרחה לנמק את הכרעתה -   הבג"ץ יכפה עליה, קרוב לוודאי, לקבל את המועמד שעליו היא "המליצה".

 ודומה שאי אפשר להגזים בחשיבותו של המינוי. פרקליט המדינה עומד בראש מערכת שאין דומה לה בעוצמתה באף מדינה דמוקרטית בתבל, וכל מי שניסה בעבר לצמצם את סמכויותיה או להעמידה תחת פיקוח ציבורי נכווה. כולם מזכירים את השופטת הילה גרסטל, אבל היו רבים לפניה; ובהם גם שרי משפטים. 

וכן, הניסיון של גרסטל  להכניס מעט סדר בטירוף המערכות המשתולל ברחוב סלאח א-דין הסתיים כשהיא חבולה בכל גופה. בשלב מסוים היא אף הוחשדה בביצוע עבירה פלילית; פרקטיקה שכבר נוסתה בעבר.

ואני שואל, איך יכול להיות שוועדת האיתור פועלת ללא שקיפות, שאין פרוטוקול של הדיונים, שהחלטותיה לא מנומקות ושאין יודעים אם היא ראיינה את כל המועמדים או מה היו שיקוליה כאשר היא דחתה את אלה שלא באו מתוך מערכות אכיפת החוק. 

את רובם אני מכיר, ולא מצאתי כל יתרון באלה שיכלו להראות שה – D.N.A. שלהם זהה  לחלוטין לזה של מי שקדם להם בתפקיד על פני מועמדים "חיצוניים".

בסופו של יום, צריך להודות, המערכת הפוליטית כושלת, שוב ושוב, אל מול מערכת המשפט שהחליטה לתפוס שליטה גמורה, לעניות דעתי, בכל אורחות  חיינו. אין לי דרך טובה  להסביר את אוזלת היד של פוליטיקאים שחוזרים ומבקשים את אמון הציבור;  אבל זאת עובדה. הם  פשוט לא עושים נאמנה את עבודתם. הם נרתעים, משום מה, מחקיקה ברורה שתגביל, למשל, את כוחו של היועמ"ש, על ידי פיצול כפל התפקידים שהוא מחזיק בהם, מה שמאפשר לו להלך אימים, להתרשמותי,  על נבחרי ציבור סוררים; אלה שאינם ממהרים למלא אחר הוראותיו. וגם הסירוב להתעמת עם ביהמ"ש העליון, בדרך של קביעת סמכויותיו בחוק, נובע, להערכתי, מאותן סיבות.

יכול להיות שאני טועה, אולם ההמלצה על פרקליט מחוז חיפה, לתפקיד פרקליט המדינה, יכולה  לשמש נקודת מפנה. הממשלה יכולה לסרב להמלצה שאין בה יותר ממומלץ אחד; מהלך שאין פחות ראוי ממנו שכן הוא מעמיד את הממשלה בעמדה של חותמת גומי. אבל הפעם , האמירות שמיוחסות  לעמית אייסמן  יכולות לשמש בסיס מוצק לעמידה איתנה יותר של נבחרי הציבור. תהיינה, אולי, פניות לשופטים בגבעת רם – אבל הפעם, למיטב שיפוטי, דומה שהן לא תצלחנה.

שר המשפטים יצטרך לבלוע את עלבונו, ולחזור לוועדת החמישה; אלא שהפעם זה יהיה שונה. כשזנבו בין רגליו, הוא יצטרך לעשות עבודה טובה בהרבה. ולהערכתי, הוא גם יתקשה הפעם לדחוף לגרונם של חברי הוועדה, למודי הניסיון, מועמד  נוסף  של היועמ"ש; שבו, בפועל, הוא רוצה עוד הרבה יותר.