דרך טשטוש צה"לית

הסרטון שפורסם אתמול מצומת קדומים ללא ספק מזעזע, אבל כלל לא מפתיע. חייל צה"ל, במקרה הזה לוחם גדס"ר גולני מתאמן חודשים ארוכים לביצוע מטרתו – ניצחון במלחמה והכרעת האויב. אבל זה ממש לא מספיק.

באווירה הצה"לית כיום, צה"ל המוצב בקוי הבט"ש ביהודה ושומרון כלל אינו עומד מול 'אוייב' ואינו נלחם. גם ארץ ישראל וכיבושה נעלמו כבר מזמן מהשיח של צה"ל בכל הנוגע לשהותם של חיילינו ביהודה ושומרון. חיילי צה"ל של היום נדרשים 'לאבטח', או 'לשמור' על 'המתיישבים' מפני 'האוכלוסייה המקומית'. ובסגנון מכובסת אחרת, לשמור על 'מרקם חיים' בין הפלסטינים לבין המתיישבים.

למלחמה כידוע, חוקים משלה. כל לוחם יודע, שבמלחמה הוא נדרש להביא כמה שיותר 'איקסים', כמה שיותר לוחמי אויב הרוגים. במלחמה אין ירי אזהרה או ירי לרגליים, יש מרכז מסה, יש חיסול האיום והשמדת האויב. לא כך המצב כיום ביהודה ושומרון. המחבל כאמור אינו אויב ואפילו לא מחבל כבעבר אלא 'מפגע', ובנשק יש להשתמש רק כאשר אין כל ברירה אחרת, משל היה החייל מוצב בעמדת השמירה בקניון איילון. כל חייל יודע שאם רק יפלוט כדור שלא במקום סכנת חיים, אפילו אם לא ייפגע איש, יהיה עליו לעמוד למשפט צבאי ותקשורתי שעלול לכלול כניסה לכלא צבאי והדחה מלוחמה. כל חייל יודע שגם כאשר הוא אמור להשתמש בנשק, הוא אמור לנסות לירות ברגליים ולא במרכז מסה, וכאשר סר האיום, יחדול מירי. אפילו ברצועת עזה בהפגנות הגדר לא יורים יותר למרכז מסה כי אם לרגליים בלבד. ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם? לא ב2020.

המקרים הנערמים אחד על גבי השני, כל אחד מטריד מקודמו, המתעדים את חיילי צה"ל שאינם יורים במחבלים, כולל לוחמי סיירות שאינם מרימים את נשקם, כולם תוצאה ברורה והדוקה של המדיניות הזו, של אובדן זהות ודרך, תוצאה של שיח מעורפל בו האויב הפך למפגין, צעיר או מפגע, מדיניות בה לוחמינו אינם עוסקים בלוחמה אלא במשימות שיטור ושמירה על מרקם חיים, מדיניות בה לעיתים נראה שגדול כבודו של חייל בארון מאשר לוחם מסתער חי ולצדו מחבל מת.

ובאמת, אילו היה דורך הלוחם את נשקו ויורה, ו'חלילה' היה המחבל מת, ללא ספק היה הלוחם מגיע לחקירת מצ"ח. וגם אם היה יוצא ממנה זכאי, עצם החקירה עושה את שלה, והתוצאות לפניכם.

ולמי שחושב שאין קשר בין הדברים, למי שחושב שהחייל פשוט פחד, ולבטח לא חשב באותם רגעים על חקירת מצ"ח או על אלאור אזריה, אנשים אלו לא מבינים דבר וחצי דבר בפסיכולוגיה של לוחם. כאשר חייל צריך להסתער הוא באמת לא אמור לחשוב או להסס, זה אמור להיות טבעי, על זה מתאמנים יום יום. חייל חושש ופוחד בדיוק ברגע הזה בו הוא מתחיל לחשוב, הרגע בו הוא מאבד את הרפלקס והאינסטינקט הטבעי. כאשר הדברים לא ברורים, כאשר לא ברור בדיוק מול מי ולמה אני נלחם, כאשר המסר החוזר הוא לבדוק היטב היטב לפני הפעלת הנשק, בדיוק כאן נכנסים ההיסוסים שמכניסים פחד ופוגעים בעצב הרגיש ביותר של הלוחם – האינסטינקט הפשוט והברור לזהות אויב להסתער ולהשמיד – מבלי לחשוב רגע נוסף. 

לצה"ל אין מחסור בכוח. לא באמצעים ולא בטכנולוגיה, גם לא באסטרטגיה ובאומנות המלחמה. כעת הבעיה היא רק במוח. לא מספיק לתת לצה"ל לנצח, את זה הוא יכול לעשות בקלות, כעת נראה שהבעיה היא בעיקר שהוא לא מספיק רוצה.