לפני כשנתיים הוא נתפס כתקווה הגדולה של מחנה רק-לא-ביבי. הכתרים שנקשרו מסביב לראשו הציגו אותו כנסיך הלבן הבא. היו אף שופרות באמצעי התקשורת שדיברו עליו כעל יורשו של יצחק רבין.
איש לא ניסה לברר מה היא משנתו המדינית או אם יש בכלל ביכולתו לעמוד בראש המדינה היהודית שאין קשה ממנה לניהול; מה שהזכיר לי את הביטוי התנ"כי שאותו השמיע הנביא ישעיהו בעת שהוא רצה להזהיר מפני החורבן הממשמש ובא, "שמלה לך – קצין תהיה לנו".
השבוע כבר כינתה אותו אחת מאלה שהזילו ריר, בזמנו, למראהו של בני גנץ, גבה הקומה וכחול העיניים, "סמרטוט ריצפה חד פעמי". חבריה כבר שכחו כיצד הם קוששו מועמדים כדי להקים "מפלגה". איש לא בדק בציציותיהם. לא היה דבר שמחבר, לדוגמה, את מיקי חיימוביץ לצביקה האוזר או את אסף זמיר ליועז הנדל. שלושה רמטכ"לים התיישבו בקוק-פיט.
לא הסכמתי אז עם אלה שראו בגנץ את המושיע הגדול של הדמוקרטיה - ואינני מסכים היום עם אלה שכבר משליכים אותו לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית. הם עשו את זה בעבר, למשל, לעמרם מצנע - והם יעשו את זה גם לגנרל הבא שהם יעמידו בראשם. זאת בעצם דרכם מאז 1977, השנה שבה מנחם בגין סלל את דרכו ללשכת ראש הממשלה; כל אלה שתובעים לעצמם עליונות מכוח היותם מי שהם.
את השלטון לא כובשים בסיסמאות. זה היה טוב, אולי, בימי המהפכה הצרפתית. זה לא יכול להספיק בימים האלה. פסילה אישית בוודאי שאיננה מצדיקה הצבעה בעד מי שרוצה בדרך הזאת לתפוס בהגה השלטון.
בגין אף פעם לא דיבר בגנותם של יריביו; אף שהיו לו סיבות טובות למכביר לעשות זאת. למרות כינויי הגנאי שהוא ספג במשך עשרות שנים, הוא תמיד הקפיד להדגיש רק את השוני האידיאולוגי בינו לבין כל אלה שטרחו להפיץ שנאה כלפיו. לכן, "ישראל השנייה" - הגדרה שאינני מת עליה - הצביעה עבורו בהמוניה. היא ידעה את ההשפלות שהוא עבר במשך שנים רבות מידיה של האליטה הפריבילגית היושבת על משמני הארץ – והם הזדהו עימו.
גדעון סער איננו בגין. גם לא זאב אלקין; וגם לא כל שאר האופורטוניסטים שמחפשים כעת "בית חם". סער יודע את זה – ולכן הוא מחפש שבילים אחרים לליבו של הציבור שיושב הרחק מליבה של תל אביב. מספרים שמשנתו היא "ימנית" – אבל זה רחוק מלהספיק. הוא בוודאי יתקשה להראות כיצד הוא היה עושה את הדברים אחרת.
וגם, מאות האלפים שמתגוררים מעבר לקו הירוק, בירושלים, ביהודה, בשומרון וברמת הגולן ירצו לדעת היכן נכשל, כביכול, מי שאותו הוא רוצה להחליף. בגין ידע לעשות את זה – ובזכותו פרצו לקדמת הבמה אישי ציבור רבים מבני הפריפריה. וזה הכעיס עוד יותר את אלה שהשנאה לבגין הייתה לחם חוקם; מה שמזכיר, כמובן, את הימים האלה.
וזה מחזיר אותי לראשית הדברים. גנץ עומד, כנראה, להיפרד מחיינו הפוליטיים. ייתכן שמי שיבואו במקומו יהיו גנרלים אחרים ששוב ינסו לשווק עוד מאותו הדבר. זה יכול לקרות – אבל אני מקווה שזה לא יקרה. איננו ככל העמים.
כל מדינה אחרת על פני כדור הארץ יכולה להפסיד במלחמה - ומאומה לא יקרה לה. מדינות רבות נכבשו בימי מלחמת העולם השנייה - ולאחריה הם שבו והיו כבעבר. רק המדינה היהודית לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה. וחשוב לזכור את זה.