אני לא אנהג כדרכו של הרב מדן, להקדים ריבוי מחמאות (שהרב אכן ראוי להם, ושקוטנו עבה ממותני) כדי להישמע מאוזן, ולהגיד בסוף: "אפס, כי…", מפני שלדעתי כאן בדיוק החטא שבדבריו החמורים. זו שיטה מצויינת לקרר אמבטי רותחת.
הרב מדן, כידוע, אוהב תנ"ך מושבע, והיכן, אם כן, כל הזעקה על העוול, וההקשבה לקול דמי אחינו הזועקים מן האדמה, וכיצד כל זה נבלע ונספג לו בתוך מאמר מלומד הקורא להתמתנותה של אותה זעקה?
אני כבר רואה בעיני רוחי את הרב הנכבד ניגש לאליהו הנביא בשעה שהלה תוקף את אחאב "הרצחת וגם ירשת", וטוען בפניו שהדברים אינם פשוטים, שהרי בעלי התוספות מתלבטים, שמא מותר למלך ליטול אדמות מאזרחים קטנים, ואם מישהו מסרב בחוצפה שמא מורד במלכות הוא, וגם אם עושים משפט שקר, שמא זה נצרך כדי לא להתסיס את הציבור, וכו' וכו' (זו כמובן רק דוגמא קטנה, הן כל התנ"ך מלא זעקות על עוולות שהשלטון עושה).
אפשר כמובן לברוח אל המקלט החרדי-למדני הידוע, ולטעון, הנביאים ידעו את האמת כי ה' גילה להם, אבל אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשום דבר, ולנו התנ"ך לא רלוונטי, אבל, האמנם לשם הרב מדן רוצה לברוח? איני מאמין.
הן כל שוטה שלבו לא נאטם מבין שהיה כאן עוול נורא, שהשקר פורץ מכל פינה, שהמשטרה מחליפה גירסאות, ושניסתה להתכחש לכך שנגחה את הרכב, אף שזו דרכה הקבועה אשר כבר בית המשפט נזף בה על כך, ושהותירה את המת מוטל שעות על גבי שעות בלי להרשות להתקרב אליו ובלי להסכים לצלם בעצמה, ושכעת ממציאה כל יום אישום חדש כדי להצדיק את רשעתה.
אף כל שוטה מבין שזה קצה קרחון של עוולות קבועות, והתעללויות מתמשכות, וכל מי שרגש אחווה פועם בקרבו כלפי אחיו הדוויים והמושפלים אינו יכול יותר לחשות, ואסור לו יותר לחשות, ואז בא הרב מדן ומתאמץ לדחוף את כל הקולות הללו לתוך דוד של עופרת לבל יישמעו, כדי שעולם מלא עוולות יוכל להמשיך כמנהגו.
ועתה אתייחס בפרטות לדבריו.
"הביקורת, שיש בה מן האמת, שהפרקליטות ומפלג מסוים במשטרה משקיעים משאבים גדולים יחסית בפשיעה של יהודים כלפי ערבים ביו"ש, ומשאבים קטנים יחסית בפשיעה המקבילה, הגדולה עשרות מונים, של ערבים כלפי יהודים."
מה זאת מכבסת המילים הזאת, איך היא מתקשרת עם המציאות? אדגים: בשלוש השנים האחרונות טיפלה ימ"ר שי ב-331 תיקי פשיעה לאומנית יהודית וב-4 תיקי פשיעה כזאת ערבית. 122 מתוכם היו תיקים על כניסה לשטח צבאי סגור. במקרי אונס, גניבות חקלאיות, התנפלות אלימה על פקחים בגשר אלנבי (כל עבירה מאלו נשנית במאות מקרים) ימ"ר שי כלל לא מטפלת, הללו מועברים למשטרות מקומיות שהמיומנות שלהם והיכולות המבצעיות לטפל בהם אינן רחוקות משל שוטר קהילתי, והתוצאות בהתאם, אין הרשעות.
היא אף אינה מטפלת בזרימת אמצעי אמל"ח מיו"ש לקו הירוק, ואף השאר אינם מטפלים, כי סומכים עליה, כפי שהתבאר בדו"ח מבקר המדינה. ליחס כזה קוראים בעברית פשוטה, כמו בעברית מקראית, "עוול", וכל מי שמעדן אותו בשפה שבה בחר הרב מדן הוא שותף לו.
"הייתה זו תאונה מבצעית בעת מרדף, חמורה מאוד, ויש להסיק ממנה מסקנות. היא בשום פנים לא הייתה רצח". האמנם בחירה בפעולה שכל אידיוט מבין שהיא מסכנת – ניגוח רכב תוך נסיעה מהירה – ייקרא תאונה מבצעית? והלוא התורה קראה אפילו לרוצח בשוגג רוצח, וכאן אין שום שגגה! ומה המסקנות שהרב מצפה שיוסקו? שבפעם הבאה אין להשתמש בשיטות כאלה? הן המסקנות הללו כבר הוסקו, ובית המשפט הורה לשנן אותן לשוטרים, והם נהגו להפך בדרך קבע, ואם שוב תהיה מסקנה שכזאת שיש לשנן ולחדד נהלים ושאר מליצות, כי אז אין ספק ששוב ינהגו כמו שנהגו.
"מי שמכנה תאונה מבצעית כזו בכינוי 'רצח' עלול להביא מחר את אירופה ואת השמאל הישראלי הרדיקלי להאשים את בנה ברצח בעת שתארע לו תאונה מבצעית דומה בשכם או בעזה בעת שירותו בצה"ל".
הנה, יצא מרצע מן השק. לא במלחמה אנחנו, בה יש אוהבים ויש אויבים, אלא במין סכסוכים פליליים בין כנופיות פשע שעל המדינה לנהלם תוך שוויון וצדק. המדינה היא האו"ם. הרי דברי הרב מדן הם הכניעה החמורה לכל ההסתכלות הזאת. השמאל יאשים שאסור לנו להתייחס לזורקי האבנים הערבים כאל אויבים הפועלים במסגרת מלחמה, ואנחנו נקבל את כללי המשחק האינפנטיליים הללו בהכנעה. "קול דמי אחיך צועקים אליך" ואתה מתייחס אליו כאל זר, וקול התומכים באוייביך צועקים עליך, ואתה נבהל ומתחבא לך מאחורי המשפט הפלילי.
"רבנים אינם אמורים להשתמש בכינויים כה חמורים בלא לשמוע את שני הצדדים בפרשה". הרב מדן, ואתה שמעת את שני הצדדים בפרשת זריקת האבן כשהתבטאת "מה שקרה לאישה הזו מחייב לעשות קריעה פומבית", וכפי שאתה מתבטא כאן על "הרצח ההוא לפני שנה וחצי"? אתה יודע משהו שכולנו איננו יודעים? כך אף נהגת כאשר גיבית את המענים בדומא (כמובן, רק אמרת שזה לא מה שחשוב, ולא ממש תמכת, אבל מי שיש לו שכל ישר מבין שבשורה האחרונה זה אותו דבר).
כשחורה לך, פתאום קופץ מתוכך הזעם הנבואי, ואז אתה גם בוחר להתעלם מהגישה המקראית לסכסוכים לאומיים, והופך את חשודיך לרוצחים פשוטים, אבל כשהנפגעים הם אחים שמקלקלים את התדמית המתנחלית שאתה כל כך עמל עליה, כאן אתה דורש שהזעם יהיה עצור ואצור, כאן צריך בירור משפטי מעמיק, שהזמן שייקח יספיק כדי לקרר את כל האכפתיות. ובידי מי אתה סובר להפקיד את בירורי העומק שאתה מעוניין בהם? – בידי מערכת משפט שאינה חשודה על אובייקטיביות בכל מה שקשור למאבקנו הלאומי, ואנחנו הציבור אמורים לראות בה מאן דאמר כאשר עצם מחאתנו הוא על רמיסת המערכת אותנו כציבור?
"אך ישנם עשרות מעטות של נערי גבעות המדברים גם בשפה של הרס וחורבן, בשפה הגובלת יום יום בדיני נפשות". ואתה יודע למי מהם, לשיטתך המבחינה בין טובים לרעים, שייך הנרצח? ובכלל, איני בטוח שעמדתי על כוונתך, אבל מדוע שלא לקרוא לילד בשמו, מדוע שלא להודות כי השפה של דיני נפשות והרס וחורבן היא השפה האמיתית של אויבינו, ואליה ראוי להתייחס, ולא לדמות, כפי שהשלו עצמם חלוצי העליות הראשונות, שמדובר כאן רק בסכסוך קרקעות (גילוי נאות: אני אישית מאד בעד המאבק של עוד דונם ועוד עז, הוא נראה לי היעיל ביותר, אבל מה מקום להטיף מוסר לכאלו שבמקום דרכי עורמה מקפידים להציף שהמאבק פה הוא על כל הקופה?).
הגענו לעיקר העיקרים: "עיקר העיקרים: מצבה של החברה בישראל היום כחברה מאוחדת הנחושה לגבור ביחד על בעיותיה אינו מצב מזהיר. אנו מחולקים לשבטים ולכיתות שהקשר ביניהן אינו מאוד גבוה. קיימת דאגה רבה מגורמים רבים למגזר שלהם, והקול הלאומי המאחד נשמע קצת חיוור וחלש. במצב זה יש חשיבות גדולה למשטרה חזקה ונחושה, שתמנע מצב של 'איש הישר בעיניו יעשה'".
כולם מכירים את המילה פאשיזם, אבל כמדומני שרק מעטים מכירים את מקורה. היא על שם מין כלי שהקת שלו עשויה זרדים. הרעיון הוא כמו בסיפור הידוע על הזקן שלפני מותו אסף את בניו ונתן לכל אחד זרד, וכל אחד מהזרדים הללו נשבר בקלות. אז אמר להם לאגוד את הזרדים יחד, ואיש מהם לא הצליח לשבור את האגודה – כוחנו באחדותנו.
האם כך אתה סבור, הרב מדן, לבנות גם את העם היהודי? האם כך התנ"ך מלמד? או שהחוסן של חברה יהודית תלוי קודם לכל ברגישותה המוסרית, ב"כולם בשביל אחד" לא פחות מזה ש"אחד בשביל כולם"? הרי התורה מלמדת שאם נמצא בעיר המקלט רוצח בשגגה שכל ישראל צריכים לו, אפילו כיואב בן צרויה, דמו מותר אם יעלה על הדעת להוציאו משם כדי לנצח במלחמה. ואתה חושב שבתוך השסעים שבקרב עמנו, שרובם ככולם הינם סביב שאלות מוסריות הפתרון יהיה משטרה חזקה?
כשאני רואה את דבריך אלה, שבהפשטה אפשר להגדירם "הקיום קודם לתוכן, לא על התוכן נקום וניפול", אני מבין שהם אכן עיקר העיקרים אצלך, שממנו צמחו כל הטענות וכל הניכור, ואז אני רואה את בעלי החלומות המושלכים לבור בעידודך הסמוי, ומותירים מאחוריהם משפחה מלוכדת כביכול, ובוחר בהם.