הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין צילום: ללא

ההבדל המרכזי בין ספר בראשית לספר שמות הוא הכינוי שבו אנו מכנים את הבורא. בספר בראשית הכינוי (כמעט תמיד) הוא 'א-לוהים'; ואילו מפרשת שמות ואילך הכינוי (על פי רוב) הוא 'י-ה-ו-ה'. השמות שבהם אנו מכנים את הבורא הם ביטוי לתפיסה הרוחנית שלנו (ולכן אנו נזהרים לא להגות אותם באופן מלא על מנת לא ליצור כלפיהם זילות בנפש).

'אֶ-לוהים' זהו ריבוי של המילה 'אֶל', כלומר הכרה שיש כיוון אֶליו המציאות הולכת. העולם אינו תוהו ובהו אלא "בראשית ברא א-לוהים" - בראשית החיים אנו מכירים שיש כיוון מוסרי לעולם, יש א-לוהים!

זוהי אמנם התחלה יפה של תודעה רוחנית אולם היא עלולה להישאר ברמה של תקווה אנושית; אנשים יכולים לצעוק 'יש א-לוהים' גם שמסי מבקיע גול. בספר שמות אנו קופצים מדרגה, ומשה מתוודע בפרשת השבוע לשם חדש של הבורא: 'אהיה אשר אהיה' או בקיצור 'י-ה-ו-ה'. רוצה לומר: יש הווה ויש הוויה (מציאות), אולם אנו מוסיפים בתחילת המילה את האות אל"ף או יו"ד שמבטאות את העתיד – אנו נפתחים לכך שיש משהו גדול יותר מההווה; יש עולם עתידי ואינסופי מעל ומעבר למה שאנו מכירים.

ישנן תקופות שבהן אנו מדמיינים שניתן להסתפק בשם א-לוהים; זמני שגרה נינוחים שבהם נדמה שמספיק קואצ'ינג אנושי כדי לשרוד בעולם הזה. אולם ישנן תקופות של משבר, שהמציאות סוגרת עלינו בפעם השלישית, וזו הזדמנות להיפתח ולצאת מהסגר למשהו שהוא מעבר. לקבל תקווה וכוח מכך שיש תמיד מישהו שנמצא לצידנו ומוביל אותנו לעתיד מזהיר, בעולם הזה או בעולם הבא; לא משנה מה קרה, מה קורה, ומה יקרה.

אהיה אשר אהיה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו