כשאת אומרת 'סרט', למה את מתכוונת?

מה ההשלכות של המעבר מהקולנוע לסטרימינג ומדוע המעבר הזה 'יחסל' את המושג 'סרט' כפי שהכרנו אותו? - חלק שני ואחרון.

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , כ"ח בטבת תשפ"א

כשאת אומרת 'סרט', למה את מתכוונת?-ערוץ 7
קולנוע. ארכיון
צילום: פלאש 90

בימים האחרונים, מאז פרסום החלק הקודם בו טענתי שמושג ה'סרט' כפי שאנחנו מכירים אותו הולך להשתנות, יצא לי להשתעשע בכמה ספקולציות. מה יהיה אף אחד לא יודע, אבל למה שלא ננסה לנחש?

אתם מכירים את זה שאתם עוברים מול איזו סדרה מצוירת או סרטון יוטיוב שהבן/אח שלכם רואה, ואתם אומרים לעצמכם "מה זה הטמטום הזה?" שאתם חושבים לעצמכם שמה שקורה על המסך הוא פשוט זלזול באינטליגנציה של הילד? אז למה בקולנוע זה כמעט ולא קרה לנו?

בסוף, כמו כל דבר בחיים, הסיבה היא כסף. אם הייתי שואל אתכם מי קהל היעד של דיסני/פיקסאר/דרימוורקס כנראה שהייתם עונים לי "ילדים", אבל אם הייתם בקולנוע כשהקרינו סרט של אחד מהאולפנים האלו, אתם כבר יודעים שבין שליש לחמישית מהקהל הם מבוגרים. הסיבה לזה היא פשוטה - ביגוד לצפייה ביוטיוב בבית, ילד לא הולך לבד לקולנוע.

כלומר, אם אתה כבמאי רוצה שהילד הספציפי הזה יגיע לקופות ויקנה כרטיס, ואם אפשר אז על הדרך גם פופקורן ושתייה, אז אתה צריך לדאוג שגם אבא/אמא שלו ייהנו בסרט. כי אחרת, כשיצא סרט המשך והילד יבקש ללכת, ההורים ייזכרו שהם נרדמו בסרט וייקחו אותו ללונה פארק במקום.

אנחנו אפילו כבר לא חושבים על זה, כבר התרגלנו שבסרטי ילדים יש תוכן עמוק ומסרים שנועדו להשקיט את המצפון ההורי, לצד בדיחות ורפרנסים שאין סיכוי שילד כלשהו אי פעם יבין. בדיחות ורפרנסים שמיועדים אלינו. האולפנים קרצו בחיוך להורים, ואלו הכניסו את היד לכיס בתמורה.

בסטרימינג זה כבר לא יקרה. בסרט הבא שדיסני יוציאו, ובאחד אחריו ובאחד אחריו, אתה כבר לא תהיה חייב לצפות עם הילדים שלך, תוכל פשוט להושיב אותם מול המסך וללכת לחדר, ותהיו בטוחים שאולפני הסרטים מודעים לזה וישתנו בהתאם. לטובה או לרעה? ימים יגידו.

וזו רק ההתחלה, כמעט כל מה שקשור לאיך שאנחנו תופסים סרט הולך להשתנות. עד עכשיו סרט היה משהו מוגדר עם משך זמן די קבוע, כי להתארגן, למצוא בייבי סיטר, לנסוע לקולנוע, לחנות ולשלם מחיר מלא על סרט של פחות משעה וחצי היה נראה לנו לא משתלם, וסרט של יותר משלוש שעות היה כבר יותר מדי בשביל הסבלנות שלנו. עכשיו גם זה פתוח לדיון.

למה לא לעשות סרט של שעה? הרי אתה לא משלם עליו במיוחד, אתה לא מצפה לקבל 'תמורה לכסף', סתם מעוניין בסרט. משהו שיהיה קצר וקומפקטי, באורך של פרק מסדרה אבל בלי המחויבות הנלווית. למה לא לעשות סרט באורך של חמש שעות, הרי אתה גם ככה יכול לעצור ולהמשיך מתי שתרצה? או, במקרי קיצון, לדלג על חלקים או להריץ על מהירות כפולה.

מי קבע שסרט צריך להתקדם מההתחלה לסוף? שכולם צריכים לראות את אותה עלילה? נטפליקס ויוצרי 'מראה שחורה' כבר התוו את הדרך עם 'בנדרסנאץ', עכשיו רק נשאר לראות מי ההבא שיצעד בה בעקבותיהם ויגיש לצופים סרטים מודולריים.

ומה לגבי הצופים? מי יהיה הקהל יעד החדש? אם עד עכשיו המטרה של הוליווד הייתה למשוך כמה שיותר אנשים לבתי הקולנוע, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת הייתה על ידי להפוך את הקולנוע לבילוי חברתי, המטרה עכשיו קצת השתנתה.

כשכל כיתות יב בתיכון עמל רחובות הלכו ביחד לראות את ה'מטריקס' הקודם בסינמה סיטי בהקרנה של חמישי בערב, מישהו שם למעלה חיכך ידיים בהנאה. אם הפעם הם יעשו הקרנה בחצר של נטלי דרך HBO max של אבא שלה, אותו אחד כנראה יזיל דמעה במקרה הטוב ויפוטר במקרה הרע.

איפה שפעם המטרה הייתה לאחד וליצור בילוי חברתי, המטרה עכשיו תהיה להפריד וליצור בידוד. כי למה שתראו ביחד כשכל אחד יכול לראות ולשלם על מנוי נפרד. זה יתבטא בפרסומות, זה יתבטא בממשק, ולא פחות חשוב מזה, זה יתבטא בתוכן ובסגנון הסרטים.

אחד הלהיטים הגדולים של תקופת הקורונה בנטפליקס היה 'נס בתא מספר 7", דרמה טורקית מרגשת ועצובה שהלמה בדיוק את התחושה הכללית ואת הפורמט. כל אחד התכנס בפינתו ובמיטתו, צפה בסרט לבד או עם בת זוגו והזיל דמעה או שתיים. הצפיות, והחיוכים במטה הראשי של נטפליקס, זינקו לשמיים.

סרטים אישיים יותר, עצובים יותר, בודדים יותר, ימקסמו את כמות הצופים והרווח של האולפנים, וניתן להניח שאלו לא יהיו אדישים לזה וינסו לגרום לאווזה הדומעת להמשיך ולהטיל ביצי זהב.

היופי עם ספקולציות הוא שאפשר להמשיך ולהמשיך איתן עד אין סוף, אבל נראה לי שרוח הדברים מובנת. אין שום ערובה שדווקא התרחישים שהצגתי בה הם אלו שייקרו, אבל מה שבטוח, זה שמשהו ייקרה. משהו חייב לקרות.