אתמול התפרסם כאן מאמרו של הרה"ג ר' זלמן קורן שליט"א, אשר עוסק בסוגיית הפסיקה בעניין עליה להר הבית.
במאמר היתה התייחסות לדברים שכתבתי במאמר בעולם קטן, וז"ל:
בתאריך י"ח כסלו פרסם הרב ארל'ה הראל מאמר בעלון 'עולם קטן', ובו סיפר כי בהיותו בכיתה י' ניסה הר"מ שלו לשכנע אותו בנכונות ההשקפה של מתנגדי הציונות, משום שקיימת חובה ללכת אחרי הרוב, ורוב חכמי התורה התנגדו לציונות. אלא שבאותו יום זימנה לו ההשגחה העליונה מכתב שכתב אחד מרבותינו ובו טען כי מדובר בטענה שיקרית, וכי לא קיים כלל הלכתי המחייב ללכת אחרי הרוב, כל עוד לא נמנו על כך בבית דין, וכי במצב זה, שהדברים לא התבררו בבית דין, יכול כל הרוצה בכך ללכת אחרי דעת המיעוט. הוא הוסיף שנדהם לראות שיש רבנים מהציונות הדתית האוסרים עליה להר הבית שנאחזים "בטענה שיקרית זו" - שיש צורך ללכת אחרי הרוב גם במקום שלא היה על כך דיון בבית דין.
ואני מצידי דווקא משתומם על כך שאדם, שלפי הנראה עוסק בתורה במשך שנים, לא נתקל בכך שבגמרא מופיע כבשיגרא הביטוי "פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים" במקומות שבהם לא מדובר כלל על דיון שהיה בבית דין. ולמעשה, אחד הכללים הבסיסיים ביותר של הפוסקים במהלך הדורות מתבסס על כלל זה של הליכה אחרי רוב הדעות. וקשה להבין כיצד הוא מוכן לכנות כלל בסיסי זה כ"טענה שיקרית".
אני סובל משבר בידי הימנית בימים אלו ואין באפשרותי להאריך בכתיבה, אך לא יכולתי להימנע מלהגיב כלל, שכן דבריו של הרב קורן הופכים את כל רבני הציונות הדתית לטועים בדבר משנה, משום שכפי שכתבתי במאמרי הנ"ל, רוב הרבנים אינם תומכים בדרכם, וממילא הם שוגים בהולכם אחר המיעוט, ועל כן אני כותב כאן כמה שורות קצרות ובסיסיות, ואידך זיל גמור.
את דבריי, אשר קובעים כי הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים נאמר דווקא במושב בית דין, סמכתי על שורת פוסקים, אשר רוכזו באנציקלופדיה תלמודית [כרך ט, ערך 'הלכה' טור רנו], וז"ל:
"שלא נאמר אחרי רבים להטות אלא כשכל הדיינים מקובצים יחד במקום אחד ונושאים ונותנים באותו דין פנים אל פנים, אבל במחלוקת בדברי הפוסקים זה אוסר וזה מתיר וכל אחד כתב סברתו לפי דעתו בספרו, בין שהיו החולקים בזמן אחד ובין שהיו בזה אחר זה, אין ברור לומר שבאופן זה מן התורה הולכים אחרי הרוב, כיון שלא עמדו למנין ולא נשאו ונתנו ביחד".
ושם בהערה 236 מפנים לחלק מן המקורות לענין: גט פשוט שם כלל א; משפט ההוראה להרצ"ח פ"ד ופ"ה; שו"ת שאילת דוד במקור בית אב מאמר ב, עי"ש בארוכה. ועי' מנ"ח מצוה עח אות א ושד"ח כללים מער' י כלל לה. ועי' שו"ת דברי נחמיה ריש אהע"ז בכללים וספיקות ומבוא לס' שבת הארץ להגרא"י קוק פרק י.
ואכן, מרן הגראי"ה זצ"ל האריך בזה שם ובשלל מקומות נוספים, ועיקרון זה היווה יסוד מוסד בכל משנתו ומשנת תלמידיו, ועליו בנויה השקפת עולמנו – החיוב לנטות אחר הרוב חל רק בבית דין, לאחר שכל החכמים החולקים שמעו אלו את דברי אלו, ונימנו וגמרו.
(עוד רבים מגדולי הדורות קבעו כך, ואני מציין רק בקצרה את הבית יוסף בחו"מ סימן י"ג, החזון איש כלאיים סימן א' ומורנו הרצי"ה זצ"ל במאמרו 'תשובה וברור דברים')
לענ"ד, כלל זה הינו פשוט וברור בכל הש"ס, ולצערי אינני יכול להאריך בכך כעת מפאת האונס, אך בוודאי שאין להתייחס למי שנוקט בדרך זו בזילזול, כביכול "לא נתקל בכך שבגמרא מופיע כבשיגרא הביטוי 'פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים'...". כל אותם ענקים שהוזכרו לעיל הכירו כלל זה היטב, והסבירו (יעויין במקורות הנ"ל) כיצד הדברים מתיישבים, ואין כאן המקום להאריך בדבר כה פשוט.
לאחר ששוחחתי עם הרב קורן אתמול, הוא הבהיר לי שעיקר ביקורתו על דבריי היתה לגבי הביטוי החד שבו השתמשתי, 'טענה שקרית', שכן גם העמדה הסוברת שיש ללכת אחר הרוב שלא במושב בית דין, יש לה על מי לסמוך (לכאורה, הש"ך ביו"ד סו"ס רמ"ב בהנהגת הוראת או"ה). אמת נכון הדבר, אך זו דעת מיעוט...
על כן נאמר שוב, ובבטחה – בכל מחלוקת אשר נפלה בישראל בין גדולי ישראל מיום ביטול בית דין הגדול, אין הרוב מחייב, וניתן להכריע כמיעוט על פי תנאים מסוימים. זו הדרך הפשוטה בה הלכו כמעט כל גדולי ישראל לאורך הדורות, ועל פיה נוהגים הפוסקים בכל סוגיה וסוגיה כדרך שיגרה ברורה למעיין בכל ספרות השו"ת. אך, ייתכן ויש מעט מגדולי הדורות שסברו אחרת (ולענ"ד, דעתם תמוהה).
ואני ממליץ למעוניינים לעיין בהרחבה במאמרי הנ"ל, לברור הכללים המגבילים עיקרון זה.
והאמת והשלום אהבו!