סופה של הממשלה הפריטטית קרב והולך – אבל רישומה הטראומטי על חיינו הפוליטיים יישאר, כנראה, עוד הרבה שנים; ולא בגלל עצם הרעיון שבתנאים מסוימים יכול היה להיות מבורך אלא בגלל הנפשות שפעלו במסגרתה. לא רבים ראו את זה בזמן אמת; אבל היה כאן ניסיון ברור של גניבת דעת.
בנימין נתניהו הגיע לשולחן המשא ומתן עם גוש של 36 חברי כנסת מטעם הליכוד, כשלצידו המפלגות החרדיות, בעוד שבני גנץ הגיע עם השיירים של מה שנשאר ממפלגתו לאחר הפיצול מיאיר לפיד; ובכל זאת, גנץ יצא ברכוש גדול. הוא קיבל את אותו מספר שרים שקיבל הליכוד ואת משרד המשפטים ואת ההבטחה לרוטציה בראשות הממשלה. הוא גם קיבל זכות וטו; מה שגורם עד היום להרבה כאב ראש למי שרוצה, למשל, למנות מפכ"ל קבוע למשטרה או ליתן לגיטימציה להתיישבות הצעירה ביהודה ובשומרון – ולאשר שם בנייה נרחבת בטרם יעלה השלטון החדש בוושינגטון לשלטון.
ראיתי את כל אלה בעיניים כלות - והבנתי שנתניהו טעה. גנץ וחבריו לא באו, להתרשמותי, בידיים נקיות. אין ל ספק בכך. נתניהו ביקש למנוע עוד מערכת בחירות - ואגב, מי שתרם יותר מכל לאנרכיה השלטונית שנוצרה היה נשיא המדינה, מי שסירב להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה לאחר כשלונו של גנץ במשימה הזאת - אבל הוא היה צריך להבין שכוונותיהם של אלה ששיחקו בגנץ אינן כשרות. מבראשית, היה ברור שהוא משמש כלי בידי יועצים שכל עניינם הוא בהחלפת השלטון. עיתונאים בכירים ליוו את המהלך העקום בעיניים נוצצות כשרבים מהם מצקצקים בלשונם על קץ "עידן נתניהו".
חלפו פחות משנתיים מאז שבמחנה רק-לא-ביבי ניפחו את חזהו של גנץ והציגו אותו כתקווה הלבנה הגדולה החדשה - אולם את האמת ידעו רק מתי-מעט. לא היה בו מאומה שאפילו התקרב להוגי הדעות הגדולים של מחנה השמאל המפואר שהלך ונעלם; זה שפעם תרם להקמת המדינה היהודית – וראה בתנועה הציונית את הפיגומים ההכרחיים לבניינה. ריקנותו התגלתה, בעיקר, כאשר הוא התייצב על הפודיום והקריא מתוך הטלפרומפטר את מה שכתבו לו, למיטב הכרתי, יועצי תדמית.
זה נראה פתטי כבר אז – וזה נראה ממש עלוב, לדעתי, בימים האלה. גנץ נותר כמעט לבדו וכשהוא הושיט את ידו, איש לא מיהר לאחוז בה. עליבותו, גם בימים שבהם היה בשיאו, כביכול, ניכרה על כל צעד ושעל. החל מדרישתו לשפץ את ביתו בסכומי עתק וכלה בדרישה למנות את חברו למנכ"ל משרד "ראש הממשלה החלופי".
ניסיונותיו המאוחרים להפגין נחישות על ידי מינוי ועדת בדיקה ב"נושא הצוללות", לדוגמה, לא יועילו. במחנה שהריץ אותו כבר רואים בו "סוס מת". אבל הסיפור הוא לא רק של גנץ. ריקנותו איננה שלו בלבד. מי ששם אותו בראש "המחנה" ביקש לעקוף את המכשלה הגדולה שמלווה את אנשיו מזה עשרות שנים; אי-ההצלחה להצמיח מנהיג אוטנטי שיישא ברמה את משנתם של האבות המייסדים. הרצון להחליף את נתניהו הוא לגיטימי. מה שלא ראוי, לטעמי, היא הדרך שבה הולכים אלה שרוצים בזה. הצבתם של פוחלצים בראש השיירה לא תביא את הישועה.
דברים נפלאים קורים פה וכשאני מתבונן בגלריה של אלה שרוצים בתפקיד ראש הממשלה, אני שואל את עצמי למה אין בכל אלה את העוז לקום ולומר "אין לי משהו טוב יותר להציע": כמה פשוט.