החולמים בדמעה ריבונות יקצורו

אין לנו זמן לבזבז. קורונה זה מאד מעניין, אבל אויבינו לא מחכים. ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C  ממשיכה במלא המרץ.

איתמר סג"ל , ג' באדר תשפ"א

החולמים בדמעה ריבונות יקצורו-ערוץ 7
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

כאשר פנה תאודור הרצל אל חברו הטוב עם רעיונות הספר 'מדינת היהודים', שלח אותו החבר בדחיפות לפסיכיאטר, ובצדק.

במציאות הריאלית של ארץ ישראל בסוף המאה ה19, כאשר חיו בארץ ישראל פחות משלושים אלף יהודים, ארץ שוממה ורחוקה הנשלטת מאות שנים בידי האימפריה העות'מאנית, רעיון איסוף עם מפוזר, חסר שלטון צבא והשפעה אל ארץ לא נודעת היה נראה כהזיה הדורשת בדחיפות התערבות רפואית.

אבל הרצל ראה מה שאחרים לא ראו. בעוד חמישים שנה, אמר הרצל לאחר הקונגרס הציוני הראשון, כולם יודו שצדקתי. אכן גאון.

חזונו של הרצל, שהיה הזוי בכל קנה מידה ריאלי מעשי, היה למציאות בתוך כיובל שנים. לאחר כ 19 שנים נוספות, שבנו לעיר העתיקה, לבורות המים, לשוק ולכיכר, נגד כל הסיכויים, הציפיות התחזיות והריאליזם, ומרחבי יהודה ושומרון, הכותל והר הבית, סיני ורמת הגולן, כל אותם אזורים שהיו מעבר להרי החושך, היו כולם למציאות. היינו כחולמים.

גם היא תבוא. הרכבת כבר יצאה מהתחנה והיא לא תשוב עוד על עקבותיה. עם ישראל יושב בארצו, רבבות עמך ישראל יושבים בשטחי יהודה ושומרון, ושאלת הריבונות היא רק עניין של זמן. האם תגיע לתחנה מחר, עוד שנה, בעוד כיובל שנים? לאלוקים הפתרונים, אבל אין הדבר בעיקר תלוי אלא בנו. אם נרצה, אמר החוזה, אין זו אגדה.

ואילו אם לא תרצו, הוסיף ואמר, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות. ידוע ידע חוזה המדינה כי הרבה לפני הכח, הכסף או הפוליטיקה עם ישראל זקוק לרצון, לרוח ולרעיון. 'אין בן אנוש עשיר או בעל עצמה היכול להעתיק עם שלם ממקום למקום, רק רעיון יכול לעשות זאת'. חוזה אמיתי.

אבל אין לנו זמן לבזבז. קורונה זה מאד מעניין, אבל אויבינו לא מחכים. ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C ממשיכה במלא המרץ, יחד עם מאמץ מכוון למחות את שרידי ההתיישבות היהודית העתיקה, בהר עיבל, בהר הבית ובקברות החשמונאים. חייבים למהר.

נכון, כבר היה נראה כאילו היינו כפסע מסוף המסע, רגע לפני הצבת הדגל על פסגת ההר, הנשיא טראמפ הכיר בזכותנו על יהודה ושומרון, כותרות העיתונים ותדרוכי הפוליטיקאים בישרו על הריבונות הקרבה במעלה אדומים ובבקעת הירדן. זה לא קרה.

דודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו, ביקשתיו ולא מצאתיו. טראמפ איננו, ואת הריבונות החליפו הסכמי ממון, תיירות וסחר עם מדינות מהפרץ, שביסודם מונחת ההבטחה הסמויה גלויה להכניס את רעיון הריבונות לתרדמת עמוקה. כמה חבל.

אבל היא תתעורר, אין בכך ספק. הריאליסט כמובן יספוק כפיו, יטען בתוקף, בצדק רב ובהיגיון צרוף כי רעיון הריבונות נגנז, זה לא ריאלי, לא באופק. יציע לעסוק בעניינים אחרים – בכלכלה, ובריפוי העם ממשבר הקורונה, אולי בתיקון מערכת המשפט. באין חזון, יפרע עם. איש החזון יודע כי דוקא עכשיו זה הזמן לשוב ולצעוק, ללמד ולהסביר, גם אם יהיה כקול הקורא במדבר, על תביעת הריבונות המלאה בכל שטחי ארץ ישראל.

גם בימי הצהרת בלפור, 1917, האמינו היהודים יושבי הארץ כי המדינה המיוחלת נמצאת ממש מעבר לעיקול הקרוב, הנה האנגלים כובשים את הארץ ומקיימים את הבטחתם, ולשנה הבאה בודאי נהיה בירושלים הבנויה. כידוע לכל, ההבטחה נכתבה על הקרח שנמס במהרה והצפייה הייתה למפח נפש.

יהודים רבים עלו לארץ אך בפועל המצב הדרדר. כשלושים שנה חלפו, ספר לבן ראשון, שני ושלישי, ושואה נוראית שכילתה את עמנו במדינות אירופה ואיימה לכלות גם את שארית הפליטה בארץ הקודש. גם לאחר סיום המלחמה לא ליקקנו דבש אלא מרורים, וחלום המדינה שנראה היה בטוח, צודק ומיידי, דומה היה כי שוב חמק מידינו.

והנה, כאותו צבי המדלג על הרים ומקפץ על הגבעות, היו היה החלום למציאות, מדינת ישראל קמה וגם ניצבה על אפם של הריאליסטים, על חמתם של טרוטי העיניים, הפחדנים ורואי השחורות. מי יגלה עפר מעינך בנימין זאב הרצל, שכבר אז ידעת בביטחון גמור שהחלום יהיה למציאות, זרעת בדמעה ובניך קצרו ברינה.

על כן ולכן. דוקא עכשיו - זמן ריבונות. לא נוותר על החלום, לא נוותר על החזון. נדבר, נרצה, נרים את הדגל, נמשיך לצעוד במסע לעבר הריבונות, לא נרפה. עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה. אם רק נרצה, אין זו אגדה.