ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב צילום: עצמי

יונית לוי, מגישה מוכשרת, רהוטה למשעי, לא הגיעה לראיון עם ראש הממשלה עם סכין בין השיניים, כפי שקיוו כמה מחבריה למקצוע, בתקווה להפוך אותה לראש-חץ במאבקם, חסר התוחלת, לטעמי, לכיבוש השלטון.

היא הכינה שורה של שאלות שנרשמו על ניירות עבודה שהיו מונחים לפניה – ויצאה לדרך. מולה ישב אדם שכבר התנסה, אין ספור פעמים, בראיונות מן הסוג הזה, מול הטובים שבעיתונאי העולם. חלקם, היו מלטפים; אחרים, היו פחות נחמדים. את הלא-מנומסים מבין המראיינים הוא ידע לנפנף מבלי להרים את קולו. אל יונית לוי הוא התייחס, להתרשמותי, בהרבה רגישות אבהית.

אבל מה שחשוב לי לומר הוא שאסור לבחון ראיונות מן הסוג הזה במשקפיים של מי יצא מנצח מן הראיון; המרואיין או המראיין. מטרתו של ראיון היא לאפשר למאזין לראיון לשפוט בעצמו. רק במדינת ישראל השסועה, כך מתייחסים לראיונות עם אישי ציבור; קל וחומר, כשבנימין נתניהו מגיע לזירה שאיננה מאירה לו פנים ( בלשון המעטה). 

אז ישבתי גם אני, כחלק מן הציבור, והאזנתי לדברים. לא את כל השאלות אהבתי כשם שלא עם כל התשובות הייתי שלם, אולם בסופם של דברים גיבשתי לעצמי דעה מסוימת. לא במפתיע, כמובן, לא ראיתי לשנות את דעתי על מי שמוביל אותנו בכישרון אין קץ בשנים האחרונות.

אולם כשקראתי עוד באותו הערב את התגובות של אלה שרואים ביונית לוי חלק מהמחנה שלהם, הבנתי שאין במחנה הזה שאליו היא משתייכת, כביכול, לא על פי הודאתה, כמובן, דבר של ערך; לבד משנאה בלתי מוסברת, חולנית, לא הגיונית, על גבול הטירוף; שנאה שאיננה רק לאיש העומד בראש המחנה האחר אלא לכל מה שהוא מייצג. מישהו אף כתב שאת הראיון היה צריך לנהל כמו "חקירה פלילית". 

קצת קשר להאמין, אבל זה השיח המלווה את מערכת הבחירות הזאת. יותר נכון, את חיינו הציבוריים מזה כמה שנים. מצד אחד, נמצא המחנה שאני משתייך אליו, ומן הצד האחר נמצאים כל אלה שלא רוצים, כך אני רואה זאת, בהמשך קיומה של המדינה היהודית במתכונת שבה רצו אבותיה המייסדים. הדגלים השחורים אינם חלק מהאתוס הציוני. הם מייצגים פשיזם בוטה.

יש מסמך מכונן ולאורו יש ללכת; וכל מי שלא רוצה בו או בדרך שהוא מתווה מוזמן לפרוש מפה. אמרתי את זה בעבר ואני חוזר על הדברים. המשטר הדמוקרטי סובל מחלוקות והוא גם מכבד חילופי שלטון. אבל לא זה מה שנושאי הדגלים השחורים רוצים בו. הם רוצים, לדעתי, ליצור פה אנרכיה ולנצל אותה כדי להמאיס את השלטון הנבחר על האזרחים. כך אני רואה את המפגינים בכל מוצאי שבת וכך אני רואה את כל אלה שיצאו בשצף קצף כנגד אי-יכולתה, כביכול, של יונית לוי להשפיל ולבזות את בנימין נתניהו.

אני מתבונן בסיוע שהאנשים האלה נותנים לארגונים בינלאומיים ובדרך שבה הם מטפחים את השנאה למדינה היהודית ואני מבין שאין כוונתם אלא להחריב אותה מתוכה. היו תופעות כאלה בעבר במדינות אחרות, אבל למה להרחיק לכת: המדינה היהודית חרבה פעמיים בגלל שחלקים ממנה רצו בחורבנה.

הייתי מוסיף עוד לתיעוב שאני חש כלפי האנשים האלה, אבל מה שחשוב לי להדגיש כרגע הוא שיש להשאירם הרחק-הרחק ממרכזי העשייה. הרצון שלהם להשתלט על הגה השלטון נובע, לטעמי, רק מן התקווה שבדרך הזאת הם יצליחו לדרדר את המדינה היהודית למצב של אין-אונות. 

 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו