להיות בשמחה – תמיד!

מה שנותן שמחה אמיתית הוא לא מה שיש לנו אלא המשמעות שאנו מקבלים ממה שאנו עושים למען ערך שהוא גדול מאתנו.

הרב עזריאל אריאל , י"ב באדר תשפ"א

להיות בשמחה – תמיד!-ערוץ 7
הרב עזריאל אריאל
צילום: עצמי

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". ובימי הפורים, עליהם נאמר: "ימי משתה ושמחה" – על אחת כמה וכמה! אבל הלב נכמר. כיצד נוכל לשמוח בימי הפורים הבאים עלינו? הרי עיקרה של השמחה הוא ברוב עם! קריאת המגילה בבית הכנסת עם ילדים מחופשים, רעשנים ואקדחים; מסיבת פורים קהילתית; מעבר מבית לבית להרמת כוסית עם משלוח מנות; ועל כולנה – סעודת פורים המונית, בחוג המשפחה הרחבה או בדיבוק חברים, עם המשך הסעודה והשמחה בריקודים עד דלא ידע.

     כל זה נלקח מאתנו. "נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשוורוש" – אבל לא במדינתנו. "לעשות את ימי הפורים האלה בזמניהם" – אבל לא בזמננו. בשנה שעברה עוד הספקנו לחוג את ימי הפורים בשמחה שהופרעה אך במעט, כאשר ההגבלות החלו רק ביום המחרת; אבל השנה, לאחר שלושה סגרים, ולאחר שקיווינו כבר לשוב לשגרה – נידרש לחוג בחוג מצומצם. כל זה הופך את חג הפורים למשהו "יבש", ואולי נודה לקב"ה על כך שהשנה הוא חל ביום שישי, כך שבכל מקרה לא נשאר לנו זמן רב לסבול מן האכזבה...

אשליית האושר

התובנה הראשונה שאנו זקוקים לה היא להשתחרר מ"אשליית האושר". למה הכוונה?

     אנו חיים בדור של שפע. כל הטוב שבעולם עומד לרשותנו, וכל הסבל שחוו הדורות הקודמים לא מוכר לנו. אנו לא סובלים מעוני חמור ולא מכירים חרפת רעב. תוחלת החיים שלנו ארוכה והמוות לא נוכח בחיינו. יש צבא ומשטרה המגינים עלינו ממפגעים ויש מערכת בריאות מתקדמת השומרת על בריאותנו. הטכנולוגיה מסייעת לכך שכמעט כל מה שאנו זקוקים לו נמצא בהישג יד.

     לחיים ב"חברת השפע" יש מחיר. השפע הפך להיות ה"מובן מאליו". ברור שמגיע לנו לחיות טוב. ברור לנו שאנו אמורים להיות שמחים ומאושרים בכל רגע בחיינו. הרי כל מה שנדרש לשם כך נמצא בשפע רב, רק להושיט את היד ולקחת. אבל אז, מה קורה כאשר המציאות מפסיקה לפרגן לנו, ולא מספקת לנו את התנאים הנדרשים כדי להיות שמחים ומאושרים? באותו רגע אנו מוצפים ברגשות שליליים: אכזבה, כאב, תסכול, חוסר אונים, כעס ועוד. לא המחסור כשלעצמו הוא זה שמביא עלינו את התחושות הללו. אבותינו ידעו היטב לשמוח גם כאשר כל זה לא היה להם. מה שמביא את התחושות הקשות הוא הפער הבלתי ניתן לגישור בין הציפיות שלנו לבין מה שהמציאות מאפשרת לנו. אמנם אנו ראויים לטוב מצד הערך הפנימי שלנו כבני אדם הברואים בצלם א-להים, אבל אף אחד לא חייב לספק לנו את זה. רק כאשר נשתחרר מן הפנטזיה הטוענת שמגיע לנו להיות מאושרים ונפסיק לראות את מה שאנו מצפים לו כמובן מאליו, נוכל לשמוח גם בתנאים מאתגרים. אז נוכל לשמוח במה שיש לנו מבלי להצטער על מה שאין לנו, בבחינת "איזהו עשיר? – השמח בחלקו".

השמחה הפנימית

זאת ועוד. השמחה שלנו הפכה להיות תלויה בתנאים החיצוניים. נדמה לנו שרק אם נוכל לחגוג בקרב קבוצת החברים או המשפחה הרחבה, אז נוכל לשמוח. אולם השמחה הפנימית לא תלויה בשום גורם חיצוני. היא תלויה אך ורק בנו. במקום להסביר לעצמנו מדוע השנה אין לנו אפשרות לשמוח, נשאל את עצמנו איך נוכל לשמוח בכל זאת. הגישה הזאת היא שעמדה בשורש הוויכוח שבין אסתר לבין מרדכי. אסתר האריכה להסביר מדוע אי אפשר ללכת לאחשוורוש. מרדכי לא הסתפק בהסבר 'מדוע לא'. הוא דרש תשובה לשאלה אחת: "איך כן?". ואז אסתר מצאה את התשובה שהייתה כרוכה במסירות נפש גדולה. "לך כנוס את כל היהודים... ובכן אבוא אל המלך... וכאשר אבדתי אבדתי". כתוצאה מכך התרחש הנס הגדול של המגילה.

איזהו מכובד? – המכבד את הבריות

ובכל זאת, כיצד ניתן לעורר את השמחה הפנימית? אין לכך תשובה אחת ויחידה, ולכל אחד יש תשובה המתאימה לו.

     יש מי שבשעה בה הוא כשהוא רועד מקור במניין הרחוב העלוב, יכול לדמיין את חג הפורים תשפ"ב, כאשר בית הכנסת מוצף באור יקרות ומלא בילדים מחופשים המכים את 'המן', ולהרגיש כאילו הוא כבר שם. הרי הוא בבחינת "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? – ...הרואה את הנולד".

     יש מי שלימוד מעמיק בדברי תורה – בדרך פרשנות התנ"ך, ההגות או החסידות העוסקים בענייני החג יביאו אותו לידי התרוממות רוח. הרי הוא בבחינת "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם".

     יש מי שיתגבר על עצמו ויכריח את עצמו לשיר, לרקוד ולשמוח, אפילו אם הוא שרוי בבידוד. בהתחלה תהיה ההתנהגות שלו מלאכותית מאוד, אבל לאט לאט ייכבש על ידי השמחה הפנימית הבוקעת מתוכו. הרי הוא בבחינת "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

     ויש מי שיבחר בדרך אחרת. גם אם קשה לו לשמוח בעצמו, ישאל את עצמו כיצד יוכל לשמח אחרים. את זה בשיחת טלפון ואת זה בזמזום ב'זום'; ואת ההוא במכתב ידידות ואת ההוא בהודעת ווטסאפ רצופה פרצופים מחייכים ו"מילי דבדיחותא". כדי לשמח אחרים לא צריך ללכת רחוק. אף אין צורך ביציאה מן הבית. לכל אחד מאתנו בני משפחה בביתו. כל איש ישמח את אשתו וכל אישה את בעלה. כל אב את ילדיו, כל אח את אחיו ואחיותיו וכל בן ובת את הוריהם. זוהי המשמעות העמוקה של מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. תשמח אחרים, ועל ידי כך תשמח בעצמך. הרי זה דומה למה שאמרו חז"ל: "איזהו מכובד? – המכבד את הבריות". ואף אנו נאמר בדרכם: איזהו שמח? – המשמח את זולתו.

     הוא אשר כתב הרמב"ם בסוף הלכות מגילה (פ"ב הי"ז):

...שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

והוסיף על כך בהלכות יום טוב (פ"ו הי"ז-הי"ח):

...ימים טובים כולם... חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר: "ושמחת בחגך" וגו'... יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

כיצד? הקטנים – נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים – קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים – אוכלין בשר ושותין יין...

וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל  לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים...

בסופו של דבר, מה שנותן שמחה אמיתית הוא לא מה שיש לנו אלא המשמעות שאנו מקבלים ממה שאנו עושים למען ערך שהוא גדול מאתנו.

 

* * *

 

תהא אשר תהא הדרך בה נבחר לשמוח ולשמח,

לא ניתן לקורונה אותנו לנצח.

ומה שאותנו על רגלינו יעמיד,

הוא השיר: "מצווה להיות בשמחה תמיד".

 

 

הכותב הוא רב היישוב עטרת וראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.