כאיש ימין מובהק, מי שסבור שהמדינה היהודית צריכה להשתרע, למצער, מן הים ועד לירדן, לאחר שבזמנו התנועה הציונית נאלצה לוותר, בפועל, על החלק המזרחי של ארץ ישראל המנדטורית, וכמי שהיה רוצה הרבה יותר מראש הממשלה שבו הוא בחר, כגון בנושאים הכרוכים במשילות וברפורמה במערכת המשפט, אני מתבונן באופציות השונות שעומדות, כביכול, בפני אנשי המחנה שלי ופשוט נחרד.
מחד, ראש ממשלה מנוסה, רב הישגים, ומאידך, כמה סייחים צעירים, יחסית, המנסים לנגוס זה בעכוזו של זה, להתרשמותי, שמבטיחים הרים וגבעות; בעוד שהרושם הוא שטינה אישית מניעה אותם – ולא אידיאולוגיה.
על פניו, זה נשמע טוב. גם נפתלי בנט וגם גדעון סער עושים ימים כלילות בהפצת הבטחות גרנדיוזיות. יכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה על הבטחות הבחירות הללו, אבל תשובות של ממש אני לא מצליח לקבל רק בנושא אחד: איך ימומשו כל ההבטחות הללו אם קואליציית רק-לא-ביבי תקרום עור וגידים. ראשיהן של המפלגות שהוקמו אד-הוק, תוך קליטת "פליטים" מכל הבא ליד, מרבים להופיע באולפנים אבל תשובה חד משמעית קשה לחלץ מהם: לאן הולכות המפלגות שחורטות על דגלן "ערכים ימניים" ביום שאחרי.
ניתן לראות בזה, לדעתי, אפילו מעין גניבת דעת. האופן שבו מתנהלות המפלגות הללו ממש לא מבשר טובות. ישיבתן על הגדר, כמו גם האמירות שהן שומרות על כל האופציות פתוחות, מדאיגה אותי מאוד. יש בזה, לטעמי, אפילו מעין מעשה הונאה קלאסי. אי אפשר לראות בזה רק חלק מקמפיין שבמהלכו יש הרבה הבטחות שאיש לא מתכוון לקיימן.
פשוט אינני מאמין לכל מוכרי האשליות האלה; לא לגדעון סער, מי ששתל ברשימתו לכנסת את בני בגין, המתנגד החריף ביותר, בין השאר, לחוק הלאום ולכל שינוי במערכות אכיפת החוק ולא לנפתלי בנט, מי שכרת בעבר "ברית אחים" עם יאיר לפיד. כל השלושה, בנט, לפיד וסער, יהיו מוכנים, למיטב התרשמותי, למכור את כל הערכים שבשמם הם נשבעים כעת תמורת שעה אחת בלשכת ראש הממשלה; כלומר, להתכנס לקואליציה גם עם מי ששולל לחלוטין את משנתם.
זאת הרי האופציה היחידה שלהם לראות מקרוב את משאת נפשם ולהערכתי הם גם ילכו עליה למרות שהם יודעים שהיא כרוכה בהתקפלות מעוררת מיאוס.
קחו, לדוגמה, את מרצ, כלום מישהו יכול להעלות על דעתו שפרופ' אמנון רובינשטיין, מורי ורבי לפני עשרות שנים, או שולמית אלוני או יוסי שריד, מאבותיה המייסדים, היו מעלים על דעתם לחתום על מצעה הנוכחי, אז איך בנט או לסער אפילו שוקלים להיכנס עימה לשותפות קואליציונית?
אבל זה עוד הרע במיעוטו; העבודה נמצאת, לדעתי, בתהומות עוד הרבה יותר עמוקים. יש ברשימתה, בין השאר, גם כאלה שתומכים בעמדות שעולות בקנה אחד עם האתוס של מי שמבקש לסלקנו מפה; אבל גם זה לא יהווה, כנראה, מכשול בפני סער או בנט.
אינני כופר, כמובן, בזכותן של שתי המפלגות האלה להאמין במה שהן מאמינות בו, אבל הייתי רוצה לדעת, מראש, אם בנט או סער יהיו מוכנים לשבת בממשלה אחת עם מפלגות שכבר השילו, לטעמי, מעליהן את חזון המדינה היהודית.
מה שמוביל אותי לומר זאת: רק עם חרמות אי אפשר לזכות באמון הציבור – ומי שיושב על הגדר, זה בדיוק, לדעתי, מה שהוא עושה.