חג הפסח הוא חג שכולו פה. זהו החג היחיד שבו ישנה מצווה המוטלת על כלל ישראל שבה איבר זה, הפה, משמש בתפקיד מרכזי: אכילת קורבן פסח ואכילת מצה. מצווה נוספת שנעשית על ידי הפה תופסת אף היא מקום עיקרי בחג זה, והיא מצוות "והגדת לבנך". אנו מצווים לספר לבנים ולבני הבנים את יציאתנו ממצרים בניסים ובנפלאות.
דורשי רשומות אף דרשו את שם החג כצירוף של שיחה ופה, פה סח (פרי עץ חיים, מקרא קודש פ"ד), והדברים הללו מעוגנים גם במשנת חז"ל. בספר היצירה (פ"ה מ"ז) מונים חז"ל את הכוחות האלוקיים שהשפיע הקב"ה במציאות בבריאת העולם. כך נכתב שם לגבי חודש ניסן: "המליך אות ה' בשיחה, וקשר לו כתר, וצירפן זה בזה, וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה". הכוח העליון שהשפיע הקב"ה ביצירת חודש ניסן פעל על האדם את תכונת השיחה שבו ועל המזלות ביצירת מזל טלה. יש שאף ציינו שהגימטרייה של ניסן היא ב' פעמים פ"ה (בני יששכר, מאמרי חודש ניסן ט).
מה יש בו בחודש ניסן ובחג הפסח שכוחו כוח הפה, ומדוע היציאה ממצרים, שאותה אנו חוגגים בפסח, היא זו שמציינת הולדת כוח זה?
מצרים - אימפריה של תנינים
מצרים בזמן עבר הייתה אימפריית המדע, מקור המדעים בעולם העתיק וחלוצת הטכנולוגיה. כבר בתקופה העתיקה פיתחו המצרים שיטות למדידת שטחים ואף ידעו לחשב נפחים. האסטרונומיה המצרית הייתה אף היא מפותחת מאוד, והערכתם לאורכה של שנה הייתה נכונה. כך גם בתחומי הרפואה והאדריכלות. למעשה השתלטות על גורמי הטבע ושימוש בהם לצורך האדם הייתה המוטיב המרכזי בתודעה המצרית. המצרים אף דימו להשתלט על המוות, ולשם כך יצרו את החניטה ואת הפירמידות המסתוריות שבהן, כך טענו, ממשיכים המתים לחיות חיי נצח.
התפיסה המצרית הייתה מטריאליסטית וגרסה כי המציאות הטבעית־עולמית בנויה כמעגל סגור, בלא נוכחות עליונה מכוונת בעלת מגמה או רצון. אין במציאות זולת מה שיש בה בעיניים אנושיות. הנביא דימה את פרעה לתנין הרובץ בתוך היאור: "בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים והינבא עליו ועל מצרים כולה. דבר ואמרת כה אמר ה' אלוקים הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט, ב-ג). התנין הוא מלך היאור. שליטתו במרחב המימי היא מוחלטת. התפיסה התנינית־פרעונית גורסת: "לי יאורי ואני עשיתיני". היאור, כדימוי לעולם כולו, שייך לתנין ואין מציאות אחרת ששולטת בו. אין יוצר במציאות מלבד האדם הפרעוני השליט שלטון בלי מצרים. כוחות הטבע נראים לתפיסה הפרעונית כעיוורים, בלי מגמה ובלי תכלית. כל מה שנותר לאדם הוא רק לשלוט עליהם בעזרת פענוח מדעי של הכוחות הפועלים ושימוש בהם לצורכו.
התודעה העברית הפוכה לחלוטין. כבר במפגש הראשון שבין הפרעון התורן לנציג העברים – יוסף, עונה יוסף לדברי פרעה ששמע שיש בכוחו לפתור חלומות: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם, טז). כלומר, כל כוחי לפתור חלומות לא בא מעצמי אלא מחיבור לעליונים – האלוקים יענה. ישראל לימדו את העולם כולו שכל המציאות היא פרי של מגמה אלוקית – כזו שמחוץ לטבע. גם חוקי הטבע הנראים שרירותיים אינם כאלה, אלא הם באים למלא אחר רצון בעל תו מוסרי עליון.
אלא שכאן לא נגמר החידוש בהופעה הישראלית. גם שאר הדתות המונותאיסטיות גורסות כי ישנה מגמה אלוקית בבריאה. ישנו רצון והשגחה אלוקיים, והם שמנהלים את כל המציאות בהתאם ליושר, בגמול מתאים לפעולת האדם, לטוב ולרע. כוחם הייחודי של ישראל מתגלה בפסח - השיחה, שמכוחה באה היכולת להנביע דברים חדשים מחוץ למציאות כך שיחדשו את פני המציאות עצמה.
הדיבור והשיח
הדיבור הוא תולדת הדעה. לאחר שהאדם קונה חוכמה, מבין את גדרי הנלמד עד שיודע להסיק מתוך לימודו מסקנות, הרי שדעתו מתמלאת והוא יכול למלל את ידיעותיו, כלומר לדבר. בעולם המצרי אדם מדבר רק מתוך דעת שמוצתה מתוך פגישה עם העולם. התבניות המדעיות של החוכמה המצרית שנרכשו בעמל רב מתוך התבוננות בעולם הטבע הן המקור לדברי החוכמה שיכולים להשמיע חרטומי מצרים. משום כך, כשמשה ואהרן באים בפעם הראשונה מתוך בקשה בשם ה' לשלח את העם, אומר פרעה: "לא ידעתי את ה'" (שמות ה, ב).
המדרש (שמות רבה, פרשה ה, יד), שמבקר את התפיסה המצרית, מתאר את פרעה כמחפש את המידע אודות ה' בספרייתו הענפה ומדמה זאת לאדם שמחפש כהן בבית הקברות. בית הקברות של המציאות, של החוקים המתים, העיוורים, שאין בהם חיות עצמית, לא יכול להכיל את המידע אודות ה'. אין שום דרך לדעת את ה' דרך חיפוש אנושי בחוקי הטבע אם התפיסה היא שהמציאות כולה היא רק חוקיות עיוורת ותו לא. משום כך פרעה אינו מתייחס לדברי משה ואהרן גם כשהם מספרים לו על ההתגלות האלוקית במדבר. מבחינתו אלו דברים בטלים.
זהו כוחו של הדיבור שמגיע מתוך המדע, ובניגוד אליו עומד השיח. השיח הוא דיבור שאינו נובע מתוך דעת, אלא משמעו הפלטת דברים מתוך מרירות או תשוקה (ראה מלבי"ם איוב ז, יא). אך מקורו של השיח לא חייב להיות דברים בטלים והזיות. הוא בהחלט יכול לחשוף את הצפון ביותר, את מה שמקורו עליון, מחוץ לטבע ומעבר להתבוננות האנושית במציאות. יצחק יוצא לשוח בשדה לפנות ערב ומגיע להשראת שכינה. השיחה שבלא דעת, כשהיא מכוונת מתוך בקשת אמת כלפי מעלה, היא כקריאת האדם לבורא להשרות בו את שכינתו. זהו כשליחת דלי לבאר נובעת. לדלות מים שמקורם אין סופי.
השיחה שהולידה את חודש הניסים
השיחה היא גם כוחה של התפילה. דווקא הבקשה של האדם שמגיעה לא מתוך תחושה של ידיעה, אלא כתפילת העני מדעת, היא זו שגורמת למקור העליון לנבוע. "התפילה היא מוציאה אל הפועל והאור, אל החיים הגמורים, את הנכמס בתהומות הנשמה... בהיות יוצא ממעמקיו הרצון הפנימי שלו, בהיותו פונה אל מקור חיי כל הנשמות וכל העולמים" (עולת ראיה א עמ' יב).
התפיסה הפרעונית תופסת בעורפו של עם ישראל ומצרה את דרכי נשימתו (פרעה אותיות עֹרף, מצרים - מיצר. שער הפסוקים, פרשת וישב). ישראל לא יכלו לשאוב נשימה מתוך נשמתם. פיהם לא שח, לא פנה אל האלוקים הפועם בלבבם. אבל ליבם של ישראל היה ער גם אז (פסיקתא דרב כהנא ה, ו). וכשהלחץ המצרי היה גדול מנשוא הם פשוט זעקו (שמות ב, כג). הצעקה שאין בה מילול ואין בה דעת פתחה את סגור ליבם והולידה יכולת שיחה. הפה סח והנביע כוח עליון מלמעלה, גדול מכפי מידת החוקיות הטבעית. הטבע שנראה היה כעיוור, כפועל מתוך שרירותיות, קרס וגילה כי שיח ושיג לו עם ישראל, וכשישראל פונים אל הקב"ה הוא מנתב את החוקיות אחרת (קדושת לוי, דרוש לפסח). חודש ניסן התגלה כחודש של ניסים, וכשמו כן הוא (בני יששכר מאמרי ניסן א, ז). לא לשווא מזלו טלה, כאותו טלה שפועה בלא דעת מתוך צעקה ותשוקה.
חג הפסח ויציאת מצרים לימדנו, אם כן, שכוחם של ישראל איננו דווקא בחוכמה מופלאה, אלא בתשוקה וברצון המוליד שיח כלפי מעלה, שמתוך כך הם זוכים לשאוב מלמעלה דעת עליונה ושלמה ולהיגאל גאולת עולמים.
הכותב הוא ראש 'רבנן דאגדתא' – בית מדרש ומכון מחקר למדע האמונה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)