הפריווילגים

יש לא מעט אנשים שסבורים שמערכת המשפט מוטה קונספטואלית; שמדובר, למעשה, באליטה, בעיני עצמה, כך אני רואה את הדברים, שמבקשת לשמור על ההגמוניה שלה לטובתה של שכבה מאוד מסוימת באוכלוסייה.

ההחלטה "לפתוח את השמיים" בפני כל דיכפין ולהסתכן בפרץ חדש של המגיפה, אין טובה ממנה, למיטב שיפוטי, כדי להוכיח שמלחמת התרבות שמתפתחת והולכת לנגד עינינו הפכה לממשית ולמסוכנת להמשך קיומה של המדינה היהודית. החלטה המתבססות, בעיניי, על קונספציה ערטילאית שאין לה עיגון בחוקי היסוד של מדינת ישראל, מרחיבה שסעים, לדעתי, ויוצרת מדרון מסוכן.

יתכן שאני טועה, כאשר אני רואה בהחלטות כאלה מעין ציוני דרך, אולם מתרבים והולכים הסימנים שהחברה היהודית עומדת בפני קרע שקשה מאוד יהיה לאחותו, אם בכלל, גם לאחר הבחירות הקרובות. השנאה לראש הממשלה המכהן, ללא כל טעם רציונאלי, אין לה אח ורע בשום מקום בעולם. אבל מה שחמור עוד הרבה יותר היא העובדה ששנאה זאת קשורה למשהו עמוק הרבה יותר.

התופעה הזאת, של שנאה למנהיג מחנה הימין, שחברים בו, בעיקר, בניה ובנותיה של שכבה שמאז ומעולם ראתה מרחוק בעיניים כלות כיצד מנעמי הארץ נמסרים לקבוצה קטנה של אנשים שמסתכלים עליהם בבוז ובהתנשאות, החלה עוד ב – 1977 . מנחם בגין, יליד פולין, נתפס אז בידי שכבות רחבות מאוד כמנהיג האוטנטי שלהן.

למרות שהוא לא היה בן לעדות המזרח. מה שמשך את ההמונים בפריפריה לתמוך בו הייתה העובדה שהוא נרדף במשך שנים בידי אותה קבוצה פריבילגית שחירפה וגידפה גם אותם. כל הכוח היה בידיה של אותה קבוצה. עמדות המפתח נשארו אצלה למרות שבקלפי היא הוכתה שוק על ירך. היא שלטה בכל פוזיציה שממנה אפשר לשלוט על סדר היום הציבורי. את הפרסים היא חילקה רק לעצמה משום שנציגיה ישבו במקומות ששם החליטו על מקבלי הפרסים. במערכת המשפט התמנו רק מועמדיה. בבית המשפט העליון היה רק "כיסא" אחד שהיה שמור לנציג של עדות המזרח.

בנימין נתניהו, אף הוא לא נשתייך לעדות המזרח, ראה את הדברים בבהירות רבה, כמו מנחם בגין, למן יומו הראשון בפוליטיקה. אביו נרדף בידי אותה אליטה שהיום רודפת אותו. בפריפריה רואים את הדברים – ולכן הוא מתקבל שם בחום ובאהבה. ד"ר אבישי בן חיים, פרשן ואיש הגות, מדבר על ישראל השנייה ועל ישראל הראשונה - ואין נכון מזה. הכוח נשאר בידי שכבה מצומצמת שרובה ככולה מתגוררת בכמה שכונות מטופחות בצפון תל אביב ובאי-אלה ערי לווין מסביבה.

בקלפי היא לעולם לא תנצח, ולכן כל מה שנותר לה הוא לנסות ולשלוט במוקדי הכוח באמצעים אחרים. אינני יודע אם זה יקרה כבר בבחירות הקרובות, אבל משהו אמיתי צריך להשתנות אם חפצי חיים אנחנו.

הדמוקרטיה הישראלית צריכה תיקון. הריבון הוא העם. אין לקפח, כמובן, את זכויות המיעוט, אבל אין להתיר מצב שבו המיעוט שולט ברוב באמצעים לא קונבנציונאליים; כגון באמצעות מערכת המשפט שבוחנת את החלטות הרוב במשקפיים של המיעוט ועושה בהחלטותיו כבתוך שלה.

מה שמחזיר אותי לראשית הדברים. השיח הוא רדוד. אין התמודדות של ממש עם נושאים שהם בנפשנו ואם משיהו חושב שניצחונה של קואליציית השנאה תרפא את השסעים, הא טועה.