היום אתם יוצאים

בלילה אחד בשנה, לילה קצר ומתומצת, אנחנו נדרשים לטפס בחמש עשרה המעלות שמוציאות את האדם מכבלי העדריות אל פסגת השחרור והערך. המצווה לספר ביציאת מצרים אינה נחלת הטף אלא חובה עמוקה על גדולים כקטנים

הרב חגי לונדין , י"ב בניסן תשפ"א

היום אתם יוצאים-ערוץ 7
הרב חגי לונדין
צילום: עמיחי לבון

חג הפסח אינו עוד חג בשרשרת החגים, אלא החג הפותח את מעגל השנה היהודי. יציאת מצרים היא אחד המאורעות ההיסטוריים החשובים ביותר שלנו, ומלווה אותנו כמעט בכל רגע בחיינו: בתפילות השבת, בחגים וברבות ממצוות התורה מצוין כי הם "זכר ליציאת מצרים". מדוע היא נעשתה לאירוע מרכזי כל כך עד ש"מצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'"?

המדרש מלמד כי "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהייתה סוגרת ומסוגרת". ארץ מצרים איננה רק מקום גיאוגרפי, אלא בית העבדים הגדול של העולם העתיק. גם אם הצליח עבד כלשהו לברוח פיזית ממצרים – המצריות המשיכה לשלוט בו. מצרים מלשון מֵצַר, ביטוי למצב של חסימה נפשית, צרות אופקים וחוסר התקדמות, או במילה אחת - עבדות. התרבות המצרית שימשה מודל של כלל התרבות האלילית, תרבות הדוגלת בהעצמה של הצדדים היצריים והגסים שבנפש האנושית.

חוסר היכולת להשתחרר מהמוגבלות שכופות עלינו התאוות והחולשות הוא נשמת אפה של התרבות המצרית. העבדות הממשית במצרים הייתה רק ביטוי חברתי של האידיאולוגיה האלילית, של השקיעה המוחלטת במימד הגס בחיים עד כדי אובדן חושים. לא בכדי בעל החיים שבחר העם המצרי לאלוה היה השה, הכבש. השה הוא ביטוי לבעל חיים תמים, טבעי, שהולך כעדר אחר האינסטינקטים החייתיים שלו ואינו מתנהל מתוך דעת ומוסר. אולם לפני יציאת מצרים מצוּוה עם ישראל לקחת שה ולזבוח אותו, כלומר לשחוט את הטבעיות העיוורת.

עניין של זמן

ביציאת מצרים עם ישראל מנצח את הזמן. זו הסיבה שהתורה מספרת לנו שהיא נעשתה בחיפזון, הכול קרה שם מהר - היציאה מהבתים, אפיית הבצק שלא הספיק לתפוח (מצה). זהו זמן שבו מתרחש דילוג (פסיחה) על הסדר הטבעי הרגיל.

ביציאת מצרים מופיעה על במת ההיסטוריה אומה שמלמדת את האנושות כי אפשר להיות בני חורין, להתעלות מעל מגבלות המציאות, לגלות את המוסר, הטוב והצדק ולחשוף את הערך בחיים. תמצית עניינו של עם ישראל היא היציאה מן המצָרים העכשוויים והמוגבלים אל העתיד. לכן, באופן טבעי יציאת מצרים מלווה בעשר המכות ובקריעת ים סוף, שמבטאים גם שידוד קוסמולוגי של מסגרות עולם הטבע.

יציאת מצרים היא נקודת המפנה על ציר הזמן, שבה התברר כי ישנה חירות - מימד ערכי למציאות. החירות קובעת כי המציאות איננה רק מעגל חיים סתמי וטכני, אלא ישנה נקודת פריצה, יכולת לצאת מן המצרים הטבעיים. מסיבה זו אנו אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - בכל רגע מחיינו אנו צריכים לחיות מחדש את יציאת מצרים. להתמודד עם משברים, לצלוח אתגרים. לשחרר את עצמנו מן החולשות, ההרגלים והמוסכמות, לתת לאור החירות להאיר בתוכנו.

גולת הכותרת של חג הפסח היא ליל הסדר. זהו הלילה שבא "לעשות סדר" בחיים. אך מהו בדיוק סדר? בתורה, סדר משמעו ערך. כך מתרגם אונקלוס את הפסוק "וערכת את ערכו" - "ותסדר ית סדריה". קיומה של מציאות מסודרת מעיד על כך שישנם כוונה, מטרה וערך העומדים מאחוריה וגורמים לה להופיע דווקא בצורה זו ולא אחרת. ליל הסדר אפוא הוא ליל הערך. הלילה שבו הופיע הלאום הישראלי על במת ההיסטוריה הוא הלילה שנותן את המשמעות הערכית למציאות כולה. ומתוך כך מובן כי ללילה שעושה סדר בעולם - ישנו סדר פנימי.

לא רק פשט

ליל הסדר מורכב מחמישה עשר שלבים שסודרו בימי הראשונים: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה.

חמישה עשר השלבים הם כנגד חמש עשרה המעלות שהיו בבית המקדש, שעליהן היו עומדים הלוויים ומשוררים את חמישה עשר שירי המעלות שבספר תהילים. בלילה הזה אנו עוברים תהליך של התעלות, שמרומם אותנו באופן מדורג ומובנה אל על. בסוף ליל הסדר, כפי שנראה, אנו מגיעים אל מדרגת הקדושה הגבוהה ביותר - אוכלים על השובע, אכילה לשם אכילה, מקדשים את החומר ומעלים ניצוצות - מדרגות שכל השנה הן בקושי בהישג ידנו הופכות בלילה הזה להיות נגישות לכול.

ליל הסדר אינו אמור להיות לילה מתיש עמוס בטקסטים לא מובנים, במאכלים מוזרים ובמפגשים משפחתיים מעיקים, אלא לילה שבו נפתחים שערי השמיים, שבו כל אחד ואחת יכולים לגעת בכוכבים, לפסוח ולדלג מעל מדרגות - "ואשא אתכם על כנפי נשרים". זהו לילה קצר, אבל כזה שדוחס בתמצית את כל תהליכי השחרור, ההתעלות וההתקדמות של חיינו. לכל מילה בהגדה, לכל הלכה, לכל מנהג ולכל מאכל ישנה משמעות קיומית, רוחנית, נפשית ומעשית אדירה. זהו לילה מופלא שחייבים לפסוח בתוכו, אסור להחמיץ אותו.

ישנם פירושים רבים להגדה של פסח. למעשה, כנראה שאין טקסט יהודי שיש עליו יותר פירושים מאשר ההגדה. ויחד עם זאת רבים מהפירושים מתמקדים בדור הצעיר, ועם השנים נוצר הרגל שעל מנת לקיים את הציווי "והגדת לבנך" יש לפנות רק למכנה המשותף הנמוך של יושבי הסדר. באופן זה, סיפור ההגדה הופך להיות רק סיפור לילדים. אולם חשוב לזכור שלא רק הילדים יצאו ממצרים, אלא גם ההורים. "והגדת לבנך" הוא גם לבן ולבת שהגיעו לגיל חמישים ואפילו שמונים. להגדה יש אומנם פשט, אבל ככל התכנים שנכתבו ברוח הקודש עיקר עניינם הוא בדרש, ברמז ובסוד, ועל מנת לצאת מהמצרים יש להבין את המשמעות העמוקה של דברי ההגדה. למעשה גם ההפשטה של דברי ההגדה היא סוג של יציאה לחירות - יציאה מהבנה גולמית ומוגשמת אל הבנה פנימית.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)