הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין צילום: ללא

יציאת מצרים אותה חגגנו בתחילת השבוע אינה סוף פסוק. אנו זקוקים השבת, שביעי של פסח, לעבור עוד מכשול מהותי בדרך לארץ ישראל - לקרוע את ים-סוף.

ים הוא מקום מפחיד. מרחב אינסופי של מים ללא גבול שעלולים להטביע אותנו. 

כשבני אדם ניצבים מול מכשול שנדמה כבלתי-עביר הם מגיבים בצורות שונות. חז"ל מלמדים אותנו שהיו 4 קבוצות על שפת ים-סוף: "אחת אומרת ניפול לים (נתאבד); אחת אומרת נחזור למצרים (ניכנע); אחת אומרת נעשה מלחמה (בריחה לפנטזיה); אחת אומרת נצווח כנגדן (פסיביות)".

לעומת הייאוש, הפחד, חוסר הריאליה והשיתוק, אומר א-לוהים למשה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו" - אם הבנתם מה תפקידכם אז פשוט המשיכו קדימה ויתברר שהים המפחיד הוא רק בראש שלכם.

בשביעי של פסח תשפ"א ישנם הרבה שדים ורוחות שמתרוצצים אצלנו בראש: יש כאלה שמגפת הקורונה נראתה להם כים שלא ניתן לצלוח אותו; יש פולטיקאים שעסוקים בהרכבת קואליציות מדומיינות בראשם הקודח; ויש לכל אחד ואחת מאיתנו את הצרות האישיות - הנפשיות, המשפחתיות, הכלכליות - שנדמה לעיתים שהן מטביעות אותנו. 

אבל אז מגיעים שבעת ימי פסח ואנו פשוט חוצים את הים: מתפללים, לומדים תורה, מבלים עם המשפחה, מטיילים בארץ הנפלאה שלנו - ומתברר לנו שגם לים יש סוף ('ים-סו•ף'). אנו צועדים על קרקע מוצקה, המים הם חומה מימיננו ומשמאלנו, השכל הישר והאמונה בהירה מנצחים את כל חילות ההפרעה ('חיל פרעה'), את סוסיה ואת פרשיה - ושרים את שירת הים.

חג שמח

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו