אני עוקב אחר המשחקים הקואליציוניים – וליבי נחמץ. פוליטיקאים של כלום נאבקים על כלום. כאילו שאין לעם היהודי כל עניין אחר לעסוק בו; לבד ממיקומם של ראשי המפלגות ליד שולחן הממשלה.
ואני תוהה, הרי לא הרבה זמן עבר, במושגים היסטוריים, מאז שיהדות אירופה הוכחדה, כמעט כולה, במחנות המוות הנאציים וכבר אני מוצא שיש לא מעטים, בקרבנו-אנו, שמוכנים לבעוט במדינה היהודית; משל אין בעצם קיומה משום הבטחה שמה שקרה לא יקרה עוד. מפיצים שנאה. זורעים מורך לב. משתפים פעולה עם חורשי רעתנו.
ואני מסתכל בהם, בכל נבחרי הציבור, ואני מבין שמשחקי אגו מלבבים את ליבם הרבה יותר מן העיסוק המייגע בידיעה שרבים מאוד ברחבי העולם מבקשים, עדיין, לכלותנו; או בחשש שעצם קיומה של מדינת ישראל לגמרי אינו מובטח.
אני ואשתי נולדנו אל תוך החממה הארץ-ישראלית. לא ידענו אנטישמיות מה היא. חופיה של תל אביב היו חלק מנוף ילדותנו. אבל זה לא היה חלק מנוף ילדותם של מיליוני ילדים שגורלם לא שפר עליהם. סבי, אביו של אבי, נרצח בידי פורעים אנטישמיים. הוא נזרק מרכבת נוסעת. אחיה של אימי, נשותיהם וילדיהם אבדו באחד ממחנות ההשמדה שהוקמו באירופה. זאת הייתה המציאות שאליה נגרר העם היהודי עד שהמדינה היהודית קמה והייתה לעובדה מוגמרת.
אינני יודע פרטים מדויקים על רבים אחרים מבני משפחתי; למעשה, אינני יודע דבר. גם אשתי לא יודעת מה עלה בגורל חלקים גדולים ממשפחתה. פשוט לא דיברו איתנו על זה. אנחנו בני הדור שהשתיקה בתוך המשפחה הייתה חלק מאורח חייו. באותן שנים פשוט לא דיברו על כך. הבושה אכלה בנו, ילידי הארץ, משום שלא הבנו איך כל זה קרה.
שישה מיליון יהודים נטבחו וההנהגה הפוליטית בארץ ישראל, ממש כמו היום, הייתה עסוקה - כך למדתי במשך השנים - במשחקי שליטה; והלקח, כך נדמה, אף פעם לא נלמד; גם כשהתבררו ממדי השואה. בן גוריון אחז בשעה ההיסטורית והכריז על הקמתו של הבית הלאומי של העם היהודי, אבל מיד לאחר מכן הוא הורה על הטבעתה של "אלטלנה" כדי לשמור על ההגמוניה של הגוש שלו; גם במחיר של האפשרות שתפרוץ מלחמת אחים.
המשחקים הפוליטיים תמיד אכלו בנו בכל פה ומה שקרה לפני מלחמת העולם השנייה – וגם במהלכה, לדוגמה, בימי מרד גטו ורשה - הוא הוכחה כואבת נוספת; לא שלא היו דומות לה בעברו של העם היהודי כבר בימי בית ראשון ושני. זאב ז'בוטינסקי ביקש להתריע מפני הקטסטרופה הצפויה ליהדות אירופה אבל יריביו הפוליטיים נלחמו בו. השליטה בהגה השלטון הייתה חשובה להם יותר.
שמעתי בימים האחרונים עסקן מקומי אומר על עסקן אחר שהוא מזכיר לו את הסיקריקים בתקופת המאבקים ברומאים. אינני רוצה להיכנס לפרקים אלה בהיסטוריה של העם היהודי אבל ברור לי שהדברים נאמרו מתוך מצוקה אמיתית; לנוכח אי היכולת להבין את הסערות המתרגשות סביבנו.
אינני רוצה, לעת הזאת, להיכנס למשחקי ההאשמות, אבל ברור לי שבתקופת השואה אפשר היה לעשות הרבה יותר. למשל, אם המנהיגות היהודית בארצות הברית הייתה נוהגת אחרת, הנשיא באותה העת היה עושה, אולי, להפצצת מסילות ברזל שהובילו יהודים אל מותם. מה שמעורר אצלי אסוציאציות למה שקורה היום במאבק מול ההתחמשות האיראנית. ההנהגה הפוליטית מתקשה להבין את הסכנה הקיומית הרובצת לפתחה של המדינה היהודית.
וזה מחזיר אותי לראשית הדברים. השנאה הפנים-יהודית שהיא כה אופיינית לעם היהודי שוב מכרסמת בנו – ואני מודאג.