הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין צילום: ללא

אנו בעיצומם של ימי זיכרון: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. השנה אולי צריך להוסיף יום זיכרון נוסף - יום הזיכרון לחללי מגפת הקורונה.

התרבות המערבית בה אנו חיים היא תרבות שכחנית. מרכז הכובד הנפשי הוא על העולם המוחשי, וממילא מה שלא ניתן למישוש ולראייה – אינו קיים. זו אחת הסיבות מדוע היום אנשים מצלמים עצמם בכל רגע אפשרי. רבים חשים שמה שלא תועד באופן שניתן להראות אותו לאחרים – כביכול לא קרה! כאשר זו העמדה הנפשית ימי זיכרון הופכים לעיתים לימים של ייאוש – יקירינו לא ישובו, אז במה ננוחם?

רבי צדוק הכהן מלובלין (1900-1823) לוקח לכיוון שונה: זיכרון אינו התרפקות עצובה על עבר שלא ישוב אלא "זיכרון הוא העומק הראשית וההתחלה. כי כל זכירה הוא העלאת הדבר לשורשו ולהתחלתו כמו ראש השנה שנקרא יום הזיכרון כי הוא יום הרת העולם – יום ההריון והמחשבה". במילים אחרות: לזכור זה להתחבר למקור; להיזכר במטרה העקרונית עבורה נולדנו לעולם ואז הזיכרון מעניק כוחות ולא מחליש.

השואה, מלחמות ישראל, פגעי טבע ומגפות - אינם מוות ללא תכלית, אלא חלק מבירור ארוך של התפתחות הטוב בהיסטוריה. מבט רחב מזהה כיצד כל האסונות הללו הצמיחו בסופו של דבר עתיד מפואר. לעיתים אנו מסוגלים לזהות זאת בעולם הזה ולעיתים בעולם הבא, אולם שרשרת הנצח הולכת וממשיכה.

כולנו נמות יום אחד. השאלה היא לא כמה שנים חי אדם בעולם הזה אלא מה הוא עשה בחיים הללו. אנו זוכרים את הנופלים בכך שאנו מתחברים יותר ויותר לשורש החיים; אנו זוכרים את הסבא והסבתא שנפטרו בקורונה בכך שמנסים לנהל את חיינו לאור החותם הטוב שהם הותירו בעולם. כך אנחנו גם מקווים שנכדינו יזכרו אותנו.

הרע עבר.
הטוב התגבר.
ברוך ה' 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו